סאדיק חאן, ראש עיריית לונדון, קיבל תואר אצולה במסגרת מינויי סוף כהונה של קיר סטארמר. לא מדובר במינוי קטן או נקודתי, אלא בחבילה שלמה: חאן מצטרף לעוד 15 דמויות מלייבור שנכנסות לבית הלורדים, ממש כמה ימים לפני שהראשון עוזב את דאונינג 10.
ועכשיו החלק שמרגיש לא נוח: חאן לא צפוי לוותר על תפקידו כראש העיר. לפי ההערכה שנשמעת סביבו, הוא גם לא מתכוון לקחת תפקיד ממשלתי תחת רה״מ שייכנס לתפקיד, אדי באירנהאם. במילים אחרות, הוא נכנס למועדון, אבל לא עוזב את הבית שלו. זה נשמע כמו תיאום מצוין. אבל למה דווקא עכשיו זה קורה, ובאיזה מחיר ציבורי?
כאן נכנסת גם השאלה הכספית: כל אחד מ-26 האצילים החדשים, כולל חמישה ליברל-דמוקרטים, שלושה שמרנים ושני חברים עצמאיים מחוץ למפלגות, זכאי ל-390 פאונד ללא מס על כל יום שהוא משתתף בעבודת בית הלורדים. מספר ימי הישיבה השנתי הרגיל הוא בערך 150. כלומר, מי שנכנס לשם מקבל לא רק כבוד, אלא גם מנגנון תגמול שמדבר למי שמסתכל על זה דרך משקפיים של משכורות ותקציבים. אפילו לא ברור מיד אם חאן ייקח את הכסף או יתרום אותו לצדקה.
ועוד יותר מעניין: סטארמר לא רק ממנה. הוא גם מנהל נרטיב. כי המהלך הזה הוא נפרד מכל רשימת “הוקרות התפטרות” שרה״מ יכול להציג עם עזיבתו. כלומר, גם אם יש מי שיטען שמדובר במשהו “שגרתי”, עדיין יש כאן החלטה פוליטית שמגיעה בדיוק לפני פרידה מהשלטון. זה לא מקרי. זה כמעט תמיד מסר.
מי עוד נכנס לבית הלורדים?
ברשימה מופיעים שמות בולטים מתחומי חברה, משפט, תקשורת ועשייה ציבורית. בין השאר: אליסון סרנגהום, אליסון לואו OBE, ברברה מילס KC, קתי אשלי OBE, כריסטינה מקאנה, ג׳ון סרפונג OBE, קן מקינטוש DL, קיטי אושר, מרקוס דייווי, מרטין מקטאג, ני״ק סטייס OBE, פרבייז ג׳אבר MBE, רוברטו נרי, וגם סאול לירהפרונד MBE, טים ג׳יי סמית׳ CBE ועוד. ובמרכז כולם: סאדיק חאן עצמו, ראש עיריית לונדון לשעבר חבר פרלמנט.
במקביל, גם המפלגות האחרות ממנות. השמרנים מציעים שלושה אצילים חדשים, כולל גנרל פטריק סנדרס לשעבר ודייוויד רוס. הליברל-דמוקרטים מקבלים חמשה מיקומים. הרפורם, לעומת זאת, לא מקבלת מושבים. ובנוסף, שופט לשעבר בבית המשפט לערעורים, סר בריאן לווסון, נכנס לבית הלורדים כאדם עצמאי מחוץ למפלגות.
הסתירה המכוונת: רפורמה בבית הלורדים מול עוד אצילים
הכאב הציבורי מגיע דווקא מהעמדה של סטארמר בעבר. הוא דיבר על הצורך לרפורמה בבית העליון וטען שהמצב שבו חצי מהחקיקה הלאומית מגיעה ממי שלא נבחר הוא “שערורייתי”. הוא גם לא פסל שינוי מוקדם. אז איך זה מסתדר עם עוד גל מינויי אצולה?
כאן נכנסת השאלה הבזארית: האם “רפורמה” היא יעד, או כותרת? כי אם המהלך הזה נתפס כהמשך אותה מערכת בדיוק, אנשים ירגישו שמוכרים להם תיקון תוך כדי שממלאים את המערכת.
ומה אומר באירנהאם?
אדי באירנהאם אמור להיכנס לדאונינג 10 ביום שני. עדיין לא ברור מה דעתו על המינויים האלו, אבל עצם העובדה שהוא כבר דיבר בעבר על הפיכת בית הלורדים לסנאט נבחר של אזורים, מרמז שהוא לא ימהר להסכים עם כל מה שיגיע בירושה.
בינתיים, מקורבים לחאן מדגישים שהמטרה שלו היא להמשיך לעבוד עבור לונדון: עיר הוגנת יותר, בטוחה יותר וירוקה יותר לכל התושבים. אבל אם אתה שואל אותי, השורה התחתונה היא לא ההבטחה. השורה התחתונה היא התזמון. למה בדיוק ימים לפני עזיבה זה הופך למהלך כל כך גדול?
כי פוליטיקה, כמו בצל, נחתכת שכבה שכבה. ובכל שכבה יש משהו שמסתיר משהו אחר.
