זה היה אמור להיות ערב של התכנסות: אנגליה מנצחת את נורבגיה אחרי הארכה ומבטיחה מקום בחצי גמר גביע העולם. בפועל, במיאמי, על הקווים ובאולפן, הסיפור התפוצץ דווקא סביב מילה אחת: טוכל אמר שהנבחרת שלו הייתה “מזליסטית”. ואז הגיע החלק היותר מעניין: ביילינגהאם לא קיבל את זה בשקט.
טוכל סיכם את הדרך לחצי הגמר בצורה חדה: הוא הודה שהתוצאה מעולה, אבל טען שהיכולת לא. “היינו ברי מזל”, הוא אמר, והוסיף שהאנגלים הקשו על עצמם יותר מדי. הוא לא הסתפק ברמיזה. מבחינתו, היו טעויות טקטיות, חוסר מהירות, ושום דבר שלא חזר על עצמו בצורה מסודרת. זה לא היה נאום של מאמן שחוגג. זה היה נאום של מאמן שמרים גבה.
והנה הזווית הביזארית שאנשים לפעמים מחליקים: המשחק נגרר עד למצב שבו פרשנות טכנולוגית ממש קובעת רגע. לפני שער השוויון של ביילינגהאם במחצית הראשונה, הכדור נראה כאילו פגע בכבל של מצלמת ספיידר במהלך בעיטה של השוער Ørjan Nyland, ואז נפל לרגליו של אליוט אנדרסון. לפי הכללים של פיפ"א, אירוע כזה אמור לגרור כדור ביניים. בפועל, זה לא נשרק. טוכל, שדיבר על כל מה שלא עבד, טען שהוא לא היה מודע לשינוי או לפגיעה בדיוק, אבל הדגיש שהיו רגעים מכריעים שבהם אנגליה יצאה בזול.
ביילינגהאם עונה: “הוא לא יודע איך זה”
ביילינגהאם, הכוכב של ריאל מדריד בטורניר הזה, קיבל את הדברים כמו מי ששומע תיאור תיאורטי של מציאות. אחרי שכבש שני שערים והגיע כבר לשישה בגביע העולם, הוא כמעט סיים את השיחה במשפט אחד: “מה שזה לא יהיה”. אבל אז הוא הרחיב, והמסר היה ברור: ביקורת על תנאים? הוא לא קונה.
הוא רמז שטוכל לא חווה את התנאים האלה מקרוב, במיוחד מול הקבוצות והשחקנים שאנגליה פגשה. הוא הזכיר את השמות שמטלטלים כל הגנה: ארלינג הולאנד, אודגארד, נוסה וסורלוט. כלומר, לא רק “תנאים קשים”, אלא יריבים שמכריחים אותך לשחק חכם, לא רק יפה. ביילינגהאם גם אמר משהו שכל פעם חוזר בדור אחר: אי אפשר לנצח כל משחק עם שליטה מושלמת, אלף מסירות, ובלי לכלוך. לפעמים צריך “לנצח מלוכלך”, ואנגליה עשתה את זה גם הערב.
טוכל מנסה להרגיע, אבל לא מוותר על הדרישות
כשהבינו שהדברים של ביילינגהאם נוטים להתנגשות חזיתית, טוכל ניסה לשים שמיכה על האש. הוא אמר שאין ניתוק בינו לבין השחקנים, ושאין “אחוז אחד” של ריחוק. הוא גם החמיא לרוח, למאמץ, לאמונה וליכולת להתגבר על מצוקות. אבל אז הוא חזר לנקודה שהכי חשובה לו: הוא דורש יותר.
הוא טען שאנגליה יכולה לשחק מהר יותר, להיות יותר מדויקת, ופשוט לעשות פחות טעויות לא מחויבות ומריחות טכניות. מבחינתו, העובדה שהיו רגעים שבהם “היה מזל” לא פוטרת את הקבוצה. זה רק אומר שיש עוד עבודה.
האם זו בעיית מנטליות או בעיית משחק?
ואז הגיע החלק שבו טוכל שוב דפק על השולחן: כשהוזכר רעיון של מנטליות לקויה, הוא התנגד. מבחינתו זו לא בעיית גישה. הוא אמר משהו בסגנון: “זה לא מנטליות, זה איכות המשחק”. כלומר, אפשר להרגיש מחויבות, לרצות, להילחם, ועדיין לשלם על קבלת החלטות, תזמון, וקצב.
במקביל, פיפ"א הגנה על ההחלטה סביב הכבל וטענה שהחיישן של הכדור לא הראה “קפיצה” או מגע שמצדיק שריקה. נורבגיה מצידה ניסתה לא להפוך את כל הסיפור לתקלה אחת: המאמן סטאלה סולבקקן אמר שמדובר היה ברגע לא טוב, שהכדור השתנה כיוון, וזה יצר אי הבנה. הוא גם דיבר על שער שנפסל בעקבות דחיפה של הולאנד על אנדרסון, אבל לא לקח על זה את כל התיק.
בסוף, טוכל וביילינגהאם לא הפכו לחברים הכי טובים. אבל אולי זה לא העניין. בטורניר כמו גביע העולם, לפעמים המפתח הוא לא הסכמה, אלא דחיפה. ובאנגליה, מי שמוביל את זה עכשיו, לפחות על הדשא, הוא ביילינגהאם עם הרגליים, וטוכל עם הדרישות.
