קארל בושבי בן ה-57 לא סתם מטייל. הוא עושה משהו שכמעט מרגיש כמו פאזל בלתי פתיר: כמעט 30 שנה הוא הולך חזרה הביתה מהצד השני של העולם, בלי מכוניות, בלי רכבות, בלי אוטובוסים ובלי מטוסים. ועכשיו, רגע לפני החלק האחרון של המסע, מגיעה לו מכה כפולה: גם לא נתנו לו לעבור דרך תעלת יורוטונל, וגם מנעו ממנו לשחות בצורה שתכנן.
בושבי נמצא כבר קרוב לסוף הדרך. הוא יצא מצ’ילה בשנת 1998, הגיע לבלגיה, וכעת הוא מתקרב לשלבים האחרונים של החזרה לעיר שבה גדל, כדי שבסוף יוכל ללכת עד האל (Hull). אבל התעלה האנגלית הפכה בשבילו לאתגר שחוזר כמו פרק בסדרה שלא נגמר: פעם אחת דחו את הבקשה שלו ללכת דרך מנהרת השירות של יורוטונל, ופעם אחרת סידרו לו מגבלה חדשה סביב השחייה.
מה הבעיה? הרשויות בצרפת מאפשרות לאנשים לשחות רק בכיוון ההפוך. כלומר, אם התכנון שלו הוא לשחות מהצד הצרפתי לבריטניה, זה לא מסתדר מול הכללים. בושבי אמר שהוא נמצא בשיחות עם המשמר החופי הצרפתי, בתקווה למצוא פתרון שיאפשר לו לבצע את החצייה הסופית לבריטניה.
למה הוא לא יכול פשוט “לעשות קיצור דרך”?
כי הוא קבע לעצמו חוקים מאוד קשוחים עוד כשהתחיל. המסע כולו בנוי על רעיון אחד: לא להשתמש בתחבורה מכל סוג. לכן, כשנחסמה לו האפשרות ללכת דרך יורוטונל, נשאר לו מסלול חלופי: שחייה לתוך הכללים של האתגר. הוא עדיין מקווה שיאפשרו לו להשתמש ביורוטונל, אבל בינתיים הוא מתכונן לתרחיש שבו יצטרך לשחות את המרחק האחרון.
הוא מדבר על שחייה של כ-21 מייל, כלומר בערך 34 קילומטרים, ומקווה לבצע את זה בתוך כמה חודשים. “סידרנו סירת תמיכה לאוקטובר”, הוא אמר, והעריך שזה יכול לקחת יומיים עד שלושה ימים, תלוי בתנאי הים. כן, זה נשמע כמו יעד ספורטיבי. אבל כל מי שמכיר את התעלה האנגלית יודע שהיא לא בדיוק בריכה.
שם המשחק: ביורוקרטיה וים קר
קארל כרגע במקסיקו. בין שלבי המסע הוא עושה הפסקות כדי לעמוד בדרישות ויזה, לתכנן מסלולים, ובמקרים מסוימים הוא גם מבקר בארצות הברית בגלל נותני החסות שלו. הוא לא “בורח מהעולם”, הוא פשוט מנסה להמשיך בתוך מגבלות שהחיים מציבים.
לפי התכנון שלו, הוא יחזור לבלגיה בתחילת ספטמבר. לקראת סוף החודש הוא מצפה להיות בצרפת, שם יתחיל להתכונן לשחייה. והוא גם מנסה לשמור על קור רוח: הוא לא מגדיר את זה ככעס, יותר כתחושת אכזבה. ועדיין, מבחינתו מעבר דרך מנהרת השירות הוא האופציה המועדפת, אם יתאפשר.
אבל רגע, הוא כבר עשה דברים קשים יותר
וזה החלק שמסקרן באמת. כי הוא לא זר למים קרים ולמרחקים מפלצתיים. ב-2006 הוא היה הבריטי הראשון שהולך על פני מיצר ברינג הקפוא, מרחק של 58 מייל, שמחבר בין צפון אמריקה לרוסיה. ואז, ב-2024, הוא שחה יותר מ-170 מייל במשך 31 ימים על פני הים הכספי, מקזחסטן לאזרבייג’ן, כדי להימנע מאזורי סכסוך ברוסיה ובאיראן.
ובכל זאת, הוא לא התלהב משחייה כפתרון קבוע. בעבר הוא אמר שהוא לא “בקטע של לשחות”, ושגם אם נאלץ לבצע כמה שחיות פה ושם, התעלה האנגלית שונה: קרה יותר, מאתגרת יותר. הוא מקווה שלפחות לא יצטרך לחשוב על זה שוב לעולם.
איך הכל התחיל, ומה שיבש לו את הדרך בדרך?
האתגר לא נולד באיזה חדר כושר. הוא התחיל כשהיה בצבא, כשהשרטט מסלול גס על מפה. הוא הציג את התוכנית לחברים לנשק, וכולם אמרו לו שזה לא יקרה. זה רק חיזק אותו: הוא קבע שני כללים. לא להשתמש בתחבורה, ולא לחזור לבריטניה עד שהמסע יושלם.
הוא התחיל את המסע מפטגוניה, מפואנטה ארנס שבצ’ילה, ב-1998, כשחשב שזה ייקח לו 12 שנים. בפועל, שלושה עשורים של החיים הוסיפו לו עוד ועוד מכשולים. הוא נאלץ להתחמק משודדים באזור דריין גאפ, מקום שנחשב מסוכן במיוחד. הוא גם נעצר על ידי גורמים ברוסיה לאחר שנכנס באופן לא חוקי למדינה. בפנמה הוא בילה 18 ימים בכלא כי נכנס בלי ויזה, ורק אחרי זה המשיך דרך מקסיקו וארצות הברית.
בארצות הברית זה לא נגמר יפה: הוא נשאר יותר מהזמן המותר, ואז נאלץ לחזור לקולומביה כדי להמתין לויזה חדשה. ובנוסף, בדרך לקראת חציית הגבול לקנדה, הטריילר שלו נגנב והוא נאלץ להמתין עוד חודש עד שיחליפו את הציוד. הטריילר נגנב ממש ביום השנה החדשה של 2003, יום לפני שהיה אמור לעבור לקנדה, בזמן שהוא היה בפאב. כן, אפילו מזל רע מקבל לוח שנה משלו.
בסופו של דבר הוא הגיע לארמניה ביוני האחרון, ואז עבר דרך טורקיה, בולגריה, רומניה, הונגריה, אוסטריה וסלובקיה. אחרי עצירה במקסיקו כדי לסדר את הוויזה לשנגן, הוא חוצה עוד ועוד חלקים של אירופה, וכעת הוא עומד מול הים האחרון.
ברגע שהוא יגיע לחופי בריטניה, בושבי ילך עד האל, ושם המסע צפוי להסתיים בבית שבו גדל. אבל השאלה שעומדת מעל הכל היא פשוטה: האם החוק הצרפתי, וההחלטות סביב יורוטונל, ישאירו אותו תקוע עוד פעם, או שימצא דרך לבצע את החצייה הסופית בלי לשבור את ההבטחה שנתן לעצמו?
