דונלד טראמפ עלה על במת ה-NATO באנקרה והחליט שהיום לא יהיה “נימוסי”. הוא כינה את משטר איראן “חבורה של לכלוך”, הכריז שהפסקת האש “נגמרה”, ואז עבר למתקפה רב-זירתית: על הברית עצמה, על גרינלנד ועל ספרד. העניין הוא לא רק מה הוא אמר, אלא איך הוא בנה את זה כמו נאום מכירה של כוח: קודם דה-הומניזציה, אחר כך טענות על בגידה של בעלות ברית, ואז איומים כספיים שמייצרים לחץ מיידי.
הפסקת האש: “זה נגמר, אני לא רוצה להתמודד איתם”
טראמפ אמר לעיתונאים שההבנות עם איראן לא מחזיקות, אחרי שבמהלך הלילה ארה"ב וטהרן חילפו תקיפות. הוא קשר את זה ישירות למסמך הבנות, וטען שהוא כבר לא רוצה “לעבוד עם האנשים האלה”. הוא גם האשים את איראן בכך שהיא נשלטת על ידי אנשים “חולים”, אלימים ואלו שלדבריו היו משתמשים בנשק גרעיני אם היה להם. ואז הגיע הטוויסט התודעתי: “אם הם ברשימות שלי, אז אני ברשימות שלהם”.
גרינלנד: למה טראמפ ממשיך לריב על אי אחד?
באותה מסיבת עיתונאים טראמפ חידש את הדרישה לשליטה בגרינלנד. זה לא עניין חדש, אבל מה שמעניין הוא שהוא הציג את זה ככישלון של נאט"ו מולו. הוא אמר שהטריטוריה הדנית חשובה לארה"ב, אבל לא “חשובה לדנמרק”, והוסיף שהוא לא מרוצה מהברית. זה נשמע כמו ויכוח פוליטי, אבל מתחת לפני השטח זו בדיוק השאלה האמריקאית: מי משלם, מי מקבל, ומי באמת נושא בנטל.
ספרד: “לא מסכימים לכלום” והסחר נותק
טראמפ עקץ את ספרד על סירובה להסכים ליעד ההוצאות הביטחוניות החדש של נאט"ו: חמישה אחוז מהתמ"ג. הוא גם תקף את ממשלת ספרד על כך שלדבריו לא אישרה לארה"ב להשתמש במרחב האווירי או בבסיסים שלה למלחמה נגד איראן. ואז הוא שלף את הדבר שמייצר כאב ממשי: איום לחתוך את כל הסחר עם ספרד. הוא פנה לשר האוצר של ארה"ב, וזו התשובה הקצרה: “כן, אדוני”.
בריטניה ואיטליה: גם הן קיבלו סטירה מילולית
טראמפ המשיך הלאה: הוא אמר שהבריטים לא נתנו לארה"ב להשתמש באי למשך שבועיים. הוא גם כינה את איטליה “מאוד רעה”, בטענה שלא סיפקה תמיכה צבאית מספקת בזמן הלחימה מול איראן. במילים אחרות: הוא לא רק מאשים את איראן. הוא מייצר תמונת עולם שבה ארה"ב “נלחמת בשביל כולם”, אבל כולם “לא עושים את שלהם”.
העימות באזור המים: מישהו שולט, מישהו גובה
במקביל לדיבורים, המציאות הימית ממשיכה להסלים. איראן מתעקשת לשלוט במיצר הורמוז, טוענת שתיגבה דמי מעבר, ומאיימת לפגוע בכלי שיט שיחרגו מהמסלול המאושר. לאחרונה דווח על פגיעות לפחות בשלוש ספינות קרוב לעומאן. ארה"ב הציגה את התקיפות כפעולה שנועדה לפגוע ביכולת של איראן להמשיך לתקוף סחר בינלאומי.
מיסוי של “התנהגות”: מסמך ההבנות תחת מבחן
הצדדים לא מסתפקים בהצהרות. איראן טענה שהאמריקאים מפרים את מסמך ההבנות, כולל חזרה לענישה דרך סנקציות נפט ופגיעה במה שהיא מכנה “התאמות” במצר. במקביל, ארה"ב ביטלה הקלות שאפשרו לאיראן לייצר ולמכור נפט עד 21 באוגוסט. כלומר, גם אם יש “מסמך”, הוא מתנהג כמו חוזה עם מנעול: כל צד בודק אם השני באמת עומד בו.
הנקודה הביזארית: טראמפ לא רק מאשים, הוא מתרגם למדיניות
וזה החלק שבו צריך להרים גבה בריא: טראמפ הפך את השפה שלו לכלי מדיניות. קללות ותיוגים הם לא רק פרובוקציה. הם מכינים קרקע למהלך מדיני קשוח: הפסקת אש שלא מחזיקה, איום סחר נגד ספרד, ולחץ על נאט"ו לשנות את כללי המשחק. השורה התחתונה: במסיבת העיתונאים הזו הוא לא ניסה לשכנע. הוא ניסה להודיע. ומה שהכי מסוכן בעימות כזה הוא שהודעה אחת מובילה לשרשרת החלטות, ואז קשה לעצור אותה.
