הפרשה משפטית שכולם עקבו אחריה, נגמרה היום בצורה די דרמטית: תביעת פריצה לטלפונים שהגיש הנסיך הארי יחד עם דמויות נוספות נגד מפרסמי Daily Mail נדחתה במלואה. השורה התחתונה: לא רק שהטענות לא התקבלו, אלא שבית המשפט דחה את כל 97 ההאשמות שעלו במהלך ההליך.
עכשיו, בואו נשים רגע את הכותרות הצבעוניות בצד. מה שמעניין באמת בסיפור הזה הוא לא רק מי צודק ומי לא, אלא איך בכלל נבנתה התביעה. כי כששופט מציין שעדויות של עיתונאים הוצגו עם הסברים לגיטימיים למקורות, זה אומר שהמשחק כולו התרחש על קרקע אחת: מי סיפק מידע, מאיפה הוא הגיע, והאם זה חצה קווים לא חוקיים.
מה קבע בית המשפט?
השופט ניקולין דחה את התביעה אחרי משפט שנמשך שלושה חודשים בתחילת השנה. בפסק דין ארוך של 436 עמודים הוא קיבל את ההסברים של שורת עיתונאים שהגיעו לבית המשפט כדי להסביר איך התקבלו כל אחד מ-57 המקרים או הכתבות שהטוענים טענו שנבעו מפעילות בלתי חוקית.
במילים פשוטות: הטענה המרכזית היתה איסוף מידע שלא כדין, אבל בית המשפט קיבל את ההסבר שמדובר במקורות חוקיים, ולכן גם דחה את הטענות סביב איסוף מידע אסור.
מי הסתבך בעלויות?
הצד שהפסיד, לא רק “איבד” משפט. זה גם עשוי לעמוד בפני חשבון כלכלי כבד במיוחד: השופט הותיר אפשרות לכך שלפחות שבע התובעים יישאו בעלויות משפט. מדובר בסדר גודל של 50 מיליון ליש”ט בעלויות, כאשר דיון על הוצאות נקבע ל-29 ביולי.
זה החלק שבו כולם מבינים את גודל ההימור. כי כשמגישים תביעה ענקית, לא מדובר רק על צדק או נקמה תקשורתית. מדובר על סיכון אמיתי של כסף, זמן ומוניטין.
התגובות: ניצחון מול “טייח”
מוציא לאור העיתון, פול דאקר, חגג את ההכרעה וקרא לזה “הצדקה מוחצת לעיתונות שלנו”. הוא טען שהמטרה האמיתית היתה להרוס את העיתון, ושזו הייתה קונספירציה יחד עם ארגון מסוים שמוביל קמפיינים נגד כלי תקשורת.
מנגד, הארי עצמו כינה את פסק הדין “טייח”, והדגיש שההכרעה לא מפתיעה אותו עד הסוף, אבל עדיין מבחינתו מדובר בכישלון של צדק.
הטענות שהופלו עוד לפני שהתחיל המשחק
היו כאן האשמות כבדות מאוד: האשמות על פריצה לבתים, האזנה לשיחות, גישה לחשבונות בנק, התקנת מיקרופונים חבויים וגם “מיקרופוני חלון דביקים” בבתיהם של סלבריטאים. בית המשפט דחה חלק מההאשמות עוד לפני שהמשפט הגיע לשלב ההכרעה, וזה כבר סימן שהסיפור לא עבד כמו שהתובעים קיוו.
הפרט המוזר: איך בונים “עד כוכב” ואז מתמוטטים
אחד הדברים הכי מסקרנים בפרשה הוא דמות חקירתית מרכזית שנכנסה לתמונה כעד מפתח. לפי מה שעלה בהליך, התביעה שילבה עדויות שמבוססות על “הודאות” כביכול, אבל כאשר נכנסים לעדות עצמה, בית המשפט מצא בעיה רצינית באמינות ובהתאמה שלה לטענות.
השופט תיאר את אותו עד כלא אמין, מתחמק, ומסגרת הראיות לא סיפקה בסיס קוהרנטי ומהימן לטענות. כלומר, לא מדובר רק ב”לא הוכחתם”. מדובר ב”אפילו חומר הגלם של הסיפור לא החזיק”.
מי התובעים ומה המשמעות?
במשפט השתתפו שבעה תובעים: הנסיך הארי, הדוכסית דורין לורנס, אלטון ג’ון, דיוויד פורניש (בן זוגו), אליזבת הארלי, סיידי פרוסט וסיימון יוז. כולם עשויים להיות חשופים יחד לחלוקת הוצאות אם בית המשפט יקבע כך בדיון העלויות.
אז מה נשאר לנו מהפרשה?
הסיום הרשמי הוא ברור: התביעה נדחתה במלואה. אבל מתחת לזה יש שכבה אחרת, יותר מעניינת: כאשר שופט מקבל עדויות של עיתונאים ומדגיש הסברים עקביים למקורות, המנגנון כולו מקבל מסמר מוות. והמסמר הזה לא ננעץ רק באשמות, אלא גם באמון שהסיפור ניסה לייצר.
השאלה היחידה שעוד תעסיק את כולם היא לא “מי אמר מה”, אלא מי נתן לזה צורה, מי דחף קדימה, וכמה זה יעלה עכשיו לכל הצדדים המעורבים.
