יוצרת התוכן למבוגרים הולי ג’יין ג’ונסטון, בת 43, העלתה לאחרונה טענה שלקחה את הרשת ישר לכיוון של דיון חם: לדבריה, לרוב הגברים שהיא מצלמת איתם יש משהו משותף, ועכשיו זה כבר לא רק עניין של “איך זה עובד” אלא גם איך זה משפיע רגשית אחרי המצלמות.
הטענה הראשונה שלה הייתה די ישירה: רוב הגברים איתם היא עובדת, לטענתה, נשואים. לא רק שהם נשואים, אלא שגם בנות הזוג שלהם, לפי דבריה, לרוב לא יודעות על ההשתתפות הזו. וזה בדיוק החלק שאנשים ברשת התחלקו בו לשני מחנות: כאלה שאמרו “זה לא העסק שלה” וכאלה שצעקו “אז מי כן צריך לשאת באחריות?”
“זה לא אני שמחליטה”: למה היא לא מרגישה אשמה
ג’יין טוענת שהיא לא מרגישה אשמה בהחלטות של אותם גברים. היא מסבירה את זה בגישה לא רגשית אלא מעשית: אם לא היא, הם היו מוצאים מישהו אחר שיספק להם תוכן, אינטימיות או מנוי. כלומר, מבחינתה מדובר בבחירה של הגברים עצמם, לא במשהו שהיא “כופה” על מישהו.
אבל פה מגיע החלק הלא נוח יותר: היא טוענת שלפעמים, למרות שהכול מוגדר כעבודה, חלק מהגברים מפתחים רגשות. לאו דווקא בגלל מה שקורה על המסך, אלא בגלל מה שהם מדמיינים בראש. במילים שלה: הם לא “נדבקים” לתוכן עצמו, אלא לתקווה שהם חושבים שהיא רוצה יותר מהם.
הבעיה מתחילה בציפיות: הם חושבים שזה יימשך
לדבריה, גם כשדיברו מראש על מטרת הצילומים, יש גברים שממשיכים להחזיק בראש רעיון שהקשר או האקט “אמורים להמשיך”. ואז כשהם מבינים שזה נגמר ושזה נשאר במסגרת עבודה, לא תמיד קל להם לעכל.
ג’יין מתארת מצב שבו גבר עלול להסתבך עם עצמו: הוא חושב שהיא צריכה אותו, רוצה אותו, או לפחות “חייבת לו” משהו רגשי. כשהיא מסיימת את העבודה ועוברת הלאה, הוא נשאר עם חוסר התאמה בין מה שהוא קיווה למה שקיבל בפועל.
דת מול מציאות: למה היא חושבת שזה מתפוצץ מבפנים
עוד תצפית שהיא שיתפה: רבים מהגברים שהיא מצלמת איתם מגיעים מרקע דתי. לפי דבריה, זה לפעמים יוצר אשמה או קרע פנימי אחרי הצילומים. היא מסבירה שזה לא תמיד קורה מיד, אבל עם הזמן המתח מצטבר עד כדי “התפרקות פנימית”, או לפחות תחושת גורל מתקרב.
ואז מגיע שלב הפניות האישיות: היא אומרת שחלקם חוזרים אליה אחרי זמן מה כדי לדבר על מה שהם מרגישים ועל מה שהם מצטערים. והיא, מצידה, משדרת גבולות ברורים: לדבריה, היא עונה להם שהיא לא שם כדי להפוך למטפלת רגשית.
למה היא התחילה לעבוד עם “גברים רגילים” ולא עם אנשי מקצוע?
כאן נכנס טוויסט נוסף: ג’יין טוענת שהמעבר שלה לעבוד עם כמה שיותר גברים שונים לא היה תכנון מראש. לדבריה, הביקוש מצד המנויים דחף אותה לשם. המעריצים, כך היא מתארת, אמרו לה שאם יש לה סרטונים עם “בחור אחר”, הם יחזרו.
היא גם מדווחת על שינוי בעסק: אחרי שהחלה ליצור תוכן עם גברים רבים ושונים, לדבריה, שיעור ההישארות של הצופים וההכנסות עלו בצורה משמעותית.
אבל הנקודה הכי מפתיעה אולי היא שהיא מעדיפה דווקא גברים “מן השורה”, לא פרפורמרים מקצועיים. לטענתה, מי שצופה בתוכן הם אנשים רגילים שמחפשים הזדהות. אם הגברים שהיא בוחרת נראים כמו אנשי מקצוע, היא אומרת שזה פחות עובד ומקבל פחות תגובה.
איך היא שומרת על הפרדה: “אני בעבודה, ואז אני חוזרת לעצמי”
לסיום, היא מתארת מערכת יחסים שבה בן הזוג שלה מבין את הצד העסקי של הדברים. לדבריה, אם רוצים לגדול וגם לשמר את העסק, זה מה שצריך לקרות. הכלל הזוגי שלה פשוט יחסית: הגבול הוא שהכול צריך להיות במסגרת הצילומים. מחוץ לזה, היא לא נכנסת לסיפור.
ובאופן אישי, ג’יין מתעקשת על הפרדה: כשהיא מצלמת, היא בעבודה. אחרי זה היא “שמה כובע של אמא”, חוזרת להיות אדם רגיל, ומנסה לא להיגרר להנחות שאנשים עושים עליה. כי מבחינתה, לא מדובר בחיפוש רומנטיקה מתמדת, אלא במשחק תפקידים: עושים את מה שצריך, מסיימים, ולא ממשיכים לחשוב על זה אחר כך.
