האחות ג’וליה אוונס: מה היא ראתה אחרי ש’הלב התפוצץ’?

אוקיי, זה אחד הסיפורים האלה שכאילו נכתבו לתוכנית ביזאר: אחות בשם ג’וליה אוונס, שעבדה בבית חולים בקנדה, מספרת שבשנת 2018 היא כמעט מתה אחרי תגובה אלרגית חמורה. הכול התחיל ממשהו קטן לכאורה: זר חבצלות שעמד ליד המקום שבו היא התייצבה למשמרת.

היא ידעה שיש לה אלרגיה לפרחים, אבל לא הבינה כמה זה עלול להיות מסוכן. עד שהיא התקרבה לזר. ואז, ממש כמו שמתארים בסימנים הקלאסיים של תגובה אלרגית, היא התחילה לשנות צבע: היא “התחילה להפוך לכחולה”. לפני זה היא הרגישה שהגרון שלה “מגרד”, ואז התחושה הלכה והידקה, עוד ועוד, כאילו משהו סוגר עליה מבפנים.

ג’וליה סיפרה שבמהלך התקופה לפני האירוע היא כבר חוותה רגעים דומים, אבל הפעם זה התגלגל מהר מדי. היא תיארה תחושה ממש לא נעימה בזמן בליעה, כאילו יש “נייר זכוכית” בגרון. ובאותו זמן, כשסקרה את הסביבה, היא ראתה ישר קדימה את אותו זר חבצלות יפהפה, ממש בתחנת האחיות.

וזה החלק שאנשים נוטים לפספס: במקום להתרחק מיד, היא ניגשה לפרחים. היא כנראה שאפה אבקה, והגוף שלה נכנס למצב חירום אמיתי. מהר מאוד התפתחה אצלה אנפילקסיס, מצב מסכן חיים. כאן כבר נכנס צוות בית החולים לתמונה, ובאופן די מזעזע היא מתארת איך אחת האחיות פשוט קפאה והסתכלה עליה בזמן שהיא מתה מול העיניים שלה.

הזריקה שניתנה, הטעות, ואז “הלב התפוצץ”

בשלב הזה רופא נתן לג’וליה זריקת אדרנלין, החומר המרכזי ב-EpiPen. רק שלטענתה התברר אחר כך שהאדרנלין שניתן היה חזק פי עשרה מהמינון שהרופא התכוון לתת. כלומר, לא רק שהיא הייתה בסכנת חיים בגלל האלרגיה, אלא שהגוף שלה קיבל “דלק” נוסף שדחף את המערכת עוד יותר לקצה.

ג’וליה מתארת את זה בצורה דרמטית: כאילו היא הפכה למעין “האלק” פנימי, הגוף ממש החל לנשום, ואז היא ניסתה לדחוף הכול הצידה. היא הבינה שהיא מתקרבת לדום לב, ובאותו רגע היא אפילו הורתה לצוות “לקרוע את הבגדים” ולשים עליה פדים, עכשיו.

ואז מגיע משפט שמסביר למה הכותרת הזאת כל כך פרובוקטיבית: היא אומרת שכשהכול התפרק, נכנס מצב שנקרא VTAC ללא דופק. היא מתארת שאין לה דופק, שהלב שלה “התפוצץ”, ושיש כל כך הרבה תרופות עד שהכול פשוט נעצר. לדברי האחות, הגוף שלה נהיה רפוי, והעור קיבל צבע של “מוות”.

מה היא הרגישה בזמן שהצוות נלחם

אבל לא רק הגוף. היא מספרת שבאותה תקופה החוויה הייתה גם נפשית ומוזרה: היא החלה “להרגיש” איך אנשים קרובים אליה מתו בעבר. למשל, היא תיארה תחושה של מוות של חברה הכי טובה שלה, שהתאבדה בירי, כאילו הכאב שלה עובר דרך הזיכרון והגוף.

היא גם קשר את אותו רגע למקרה שבו אמא חורגת שלה מתה בזרועותיה במקסיקו: היא טענה שהיא טבעה וסבלה מאירוע לבבי חמור. בנוסף, היא אומרת שבמקביל היא “הרגישה” את המקום שבו אמה הביולוגית מתה ב-1983 בגלל מפרצת במוח. היא לא הבינה אז שהכאב שהיא מרגישה הוא של אותם אנשים.

ואז, לדבריה, היא “הגיעה למקום לגמרי אחר”. היא טוענת שהיא הייתה באזור שבו מערכות האמונה, החושים והגוף מרגישים “מפוקסלים”, כמו תמונה שמורכבת פיקסלים. היא גם אומרת ששמעה את אמה הביולוגית מדברת אליה, כאילו היא עומדת ממש לידה.

יותר מזה: היא טוענת שהיא ריחפה מעל הגוף שלה, בערך שני מטר קדימה, ושהיא הרגישה את הצוות עובד עליה. והיא מתארת את זה כצעקה פנימית: בראש שלה היא “צרחה” את המחשבה שאם היא תוכל, היא תחזור. זה נשמע כמו סרט, אבל היא מתעקשת שזה היה אמיתי מבחינתה.

התעוררות והמסר שנשאר

בזמן שהצוות המשיך בפעולות ההצלה, היא חזרה להכרה. אחרי שנה היא אמרה שהיא הבינה יותר טוב את מה שכביכול קרה: יום השנה לאירוע גרם לה להבין שהיא ראתה “אור” ושהיא באמת חשה את אמא שלה.

כשניסתה להסביר לחברותיה לצוות מה קרה, היא אפילו נשמעה מעשית בצורה מפתיעה: היא אמרה שהיא כנראה תיקח את היום חופש. אבל המסר המרכזי שלה היה אחר: לדבריה, הייתה שם כמות עצומה של אהבה, ומתוכה היא קיבלה מתנה שהיא מגדירה כ”אהבת עצמי”.

שאלה אחת נשארת באוויר: האם זה היה רק תגובת מוח בזמן חוסר חמצן, או משהו מעבר? ג’וליה בוחרת את הצד שלה. אבל מבחינתנו, לפחות דבר אחד ברור: אפילו זר חבצלות יכול להפוך את החיים לגמרי, ולגרור חוויה שאי אפשר לשים בכיס.