“את לא חושבת שרצחתי אותו, נכון?” זו השאלה הקרה והמטלטלת שאישה שהורשעה ברצח של בעלה אמרה מיד אחרי האירוע לצוותי ההצלה. רגע אחרי שדוד ברמן, איש עסקים בדימוס בן 84, נמצא פצוע בביתם, האישה, דאריל ברמן, בת 72, ניסתה להציג את עצמה בהלם. אבל ההלם שלה לא שינה את מה שהמשטרה והמשפט ראו: לא תאונה. רצון לפגוע.
לפי ממצאי המשפט, ברמן טענה שבעלה “מעין מעד” בזמן שנשא את מגש האוכל שלה למטבח, ואז הסכין הקטנה שנמצאה בדרכו חדרה לבית החזה שלו. היא תיארה את זה כמשהו שקרה תוך כדי בלגן יומיומי, לא כאלימות מכוונת. רק שבמהלך משפט, חבר מושבעים דחה את הטענה והכריע שהיא אשמה ברצח.
וכאן נכנס החלק שמרגיש כמו סרט אימה, אבל הוא תכלס בית משפט: במהלך השלב שבו כבר הוזעקו פרמדיקים, אחד מהם שאל אם היא בסדר. ברמן ענתה משהו בסגנון: היא בסדר, אבל לא ממש. אחר כך, כששוטר נכנס לתמונה, היא המשיכה בקו הזה ממש: “למה המשטרה כאן?” ואז חזרה על השאלה המטרידה: “את לא חושבת שרצחתי אותו, נכון?”
12 שנים מאחורי סורג ובריח: מה השופטת אמרה?
השופטת טינה לנגדייל גזרה על ברמן מאסר עולם. היא קבעה שברמן לא התכוונה “להרוג” במובן המשפטי של הכוונה המלאה, אבל כן דקרה בכוונה ובמטרה לגרום נזק חמור. השורה התחתונה שלה הייתה ברורה: יש כאן דקירה מודעת, לא תרחיש שבו הכול “פשוט קרה”. גם העובדה שברמן “התחרטה מיד” לא הספיקה כדי לשנות את ההכרעה.
הדיון התמקד גם בהתנהגות אחרי המוות. בבית המשפט נשמע שברמן נראתה רגשית “שטוחה”, כמעט בלי תגובה. קרובי משפחה תיארו אותה כמי שנשארה עניינית מדי. אפילו על לוח שנה בבית נמצאו מילים שנכתבו בתאריך מותו של ברמן האב: “bye, bye”. בנוסף, עלה שהיא לא נראתה מוטרדת כשנכנסה למטבח בבית בשווי 500 אלף ליש”ט בסטיבצ’וויש, מנצ’סטר רבתי, שם נטען שבעלה דימם למוות.
התחיל כ”מקרה” ורק אחר כך הפך לחקירת רצח
בהתחלה המשטרה התייחסה למותו של דוד ברמן כאל תאונה. השינוי הגיע אחרי בדיקה רפואית-פתולוגית: הופיעו סימנים שלא הסתדרו עם תאונה בלבד, כולל פגיעה שנראתה כמו פציעת “התגוננות” באצבע. כששילוב הפגיעות לא מסתדר עם “נפילה על סכין”, מתחיל לחשוב על אלימות.
דוד ברמן נמצא עם פצע דקירה אופקי בצד ימין של בית החזה, בעומק של בערך אינץ’. הפתולוגים הסבירו שהכוח הדרוש כדי לגרום לזה היה משמעותי, ושכדי שהלהב יחדור לבית החזה צריך שהוא היה “מכוון” במובן מסוים, לא מצב שבו סכין פשוט נוגעת תוך כדי מעידה אקראית.
מצד ההגנה, פתולוג אחר טען שאפשר תאורטית שזה קרה בטעות, ושפגיעת האצבע נמצאה במיקום “לא טיפוסי” להתגוננות קלאסית. הוא הציע תרחיש שבו ברמן נפל בזמן שהחזיק את המגש והסכין ביד, ואז ניסה לקום, מה שיכול להסביר חלק מהנזק. אבל גם הוא הודה שבנסיבות מדובר במצב “חריג וקשה”.
החיים לפני: דמנציה, מרחק, ושורה אחת ששווה אלף מילים
במהלך המשפט עלה שברמן התלוננה בפני שכנה על אבחון דמנציה אצל בעלה. המשפט נשמע כאילו הוא מסכם את המתח בבית: “זו החיים שלי עכשיו”. זה לא מוכיח רצח, אבל זה כן מצייר שגרה טעונה, שוחקת, ולא בדיוק בית חם ורגוע.
עוד נקודה שהטרידה: לא הייתה היסטוריה של אלימות במשפחה, לפחות לפי מה שהוצג לבית המשפט. ועדיין, דוד ברמן מת בביתו, במטבח, אחרי אירוע שבו האישה טוענת שהכול היה רגע אחד של “מעידה”. ואז מגיעה השאלה שממשיכה לרדוף: למה מיד אחרי שהכול קרה, המילים הראשונות שלה לא היו “תעזרו לו”, אלא “את לא חושבת שרצחתי אותו, נכון?”
לכן, בסוף, ה”הלם” שלה לא שכנע. השופטת קבעה שהייתה דקירה מכוונת שגרמה לפציעות קטלניות. מאסר העולם נקבע, וברמן צפויה לרצות לפחות 12 שנים לפני אפשרות לשחרור.
הסוף המשפטי, והסוד שמסרב להיעלם
יש מקרים שבהם פרטים קטנים נראים כמו קישוט. כאן הם היו המנוע: התנהגות אחרי האירוע, לוח השנה, הפתולוגיה, והדיבור מול הפרמדיקים. כשמישהו שואל בקור רוח “את לא חושבת שרצחתי אותו?”, זה נשמע כמו ניסיון לשלוט בנרטיב. אבל בית המשפט כבר קבע שהנרטיב הזה לא עובר.
