אנדי ברנהאם, האיש שאמור להיכנס בקרוב לכיסא ראש הממשלה, מנסה לשכנע את בריטניה לחזור אחורה בזמן. אבל לא מדובר בטיול נוסטלגי. בנאום הראשון הגדול שלו אחרי שקיבל את הבמה במנצ’סטר, הוא הציג חזון שמזכיר את שנות ה-70: יותר שליטה של המדינה במשק, תוכנית בנייה אגרסיבית של דיור ציבורי, וגם לא מעט רמיזות למיסוי נוסף.
הנקודה המעניינת היא לא רק מה הוא מבטיח, אלא איך הוא בוחר להציג את זה. הוא אמר שהבריטים לא עובדים “למען האנשים הפשוטים” כבר מאז התקופה שלפני תאצ’ר, ותקף את הרעיון של “טפטוף מלמעלה למטה”. במקום זה הוא דוחף מסר שמוכר מהשמאל הבריטי: צמיחה “טובה”, חלוקה מחדש של כוח וכסף, והרבה פחות אמון בפתרונות מלמעלה.
דיור ציבורי ובעלות מדינה: החלום או המלכודת?
ברנהאם שילב כמה רעיונות מרכזיים יחד: יותר בעלות ממשלתית, ותוכנית לבניית דיור ציבורי בהיקף הגדול ביותר מאז תקופת המדינה שלאחר מלחמת העולם השנייה. בנוסף, הוא דיבר על “הבטחה” רגשית, כמעט סיסמה: לשים תקווה בלב כולם על ידי איזון מחדש של הכוח והמשאבים הרחק מווסטמינסטר.
ואז מגיע הרכיב הגרנדיוזי באמת: הוא רוצה להעתיק לבריטניה חקיקה בסגנון גרמני מתקופת איחוד גרמניה, כזו שמכתיבה שלכל מדינה יש “סטנדרטים שווי ערך של רמת חיים”. במילים פשוטות: הוא רוצה שהפנים השונות בבריטניה לא ירגישו כמו עולמות נפרדים.
No10 בצפון: רעיון שמלהיב תומכים ומפחיד מבקרים
הלב של “מנצ’סטריזם” מבחינתו הוא הקמת מוקד ממשלתי בעיר: No10 North. המבקרים טוענים שזה יהיה לא רק לא מעשי, אלא גם יקר מאוד. והנה עוד פרט שמדגיש את הסיפור: ברנהאם כמעט לא נתן פרטים קשים. אפילו לא ענה לשאלות של התקשורת, והעיף מהאירוע את כותב המערכונים של הדיילי מייל, קוונטין לטס.
זה הצית תגובת נגד חריפה: יש מי שטענו שהוא רוצה ליהנות מכוח בלי מחויבות לשקיפות. בנוסף, מאז ניצחונו בבחירות משנה במייקרפילד הוא נאלץ לעשות לא מעט “פניות פרסה” מביכות. בין היתר: הוא משך הצעה לפיצוי בגובה 10 מיליארד ליש”ט לנשים WASPI, וגם הבהיר שלא ינסה לחזור להתנהל מול האיחוד האירופי.
השאלה הגדולה: מאיפה הכסף?
בזמן שהוא מוכר את חזון “מרווח נשימה” מול עליות עלויות, הוא גם מבטיח לא לקחת סיכונים עם תקציבי הציבור. אבל כאן נכנסת הביקורת: קמים עליו עם טענה די ישירה. הרפורמות שלו ידרשו עוד תקציבים, וזה מתגלגל בסוף למדיניות של עוד מיסים.
מחקרי פופולריות שפורסמו בזמן האחרון מצביעים על ירידה מסוימת בתמיכה בו: שיעור דעה שלילית גבוה יותר משיעור חיובית, וזה גרם גם לתומכים להבין שמשהו באווירה הציבורית לא עובד לטובתו.
מה עלול לצאת מזה במציאות?
ההתלהבות אצל חלק מהעבודה היא סביב ביזור הכוח. ברנהאם טוען שכאשר מעבירים סמכויות וכסף לצפון, אפשר לייצר “צמיחה טובה” בכל שכונה. הוא גם רומז שמנהיגי ערים יוכלו להעלות יותר מס, לצד שליטה גדולה יותר ברווחה ובהשכלה עד גיל 16.
כאן נוצרת דאגה פוליטית: יש מי שחוששים שמדובר בתוכנית שתוריד את הנטל על אזורים מסוימים, אבל תגבה מחיר מאחרים, במיוחד ממשפחות מבוססות יותר בדרום. ברשימת ההדים שעולים סביבו כבר נמצאים רעיונות כמו מס על בתים לפי שווי, העלאת מס רווחי הון, וגם “מס מוות” למימון טיפול סיעודי. בנוסף, הוא תומך בעדכון ארנונה שעלול להקפיץ חשבונות בערים כמו לונדון והדרום-מזרח.
הפאנץ’ של הסיפור: הוא לא עונה, אבל כולם מנחשים
האמת? הדבר הכי בולט בבשורה של ברנהאם הוא לא רק התוכן. זו העובדה שהוא מספק הרבה חזון, אבל פחות תשובות. בזמן שהוא מתקרב להחלפה של קייר סטארמר בתאריך 20 ביולי (אם לא יצוץ יריב מפתיע), כולם מחכים לראות מי יעמוד במרכז הממשלה החדשה ומה יהיה המחיר האמיתי של “חזרה לשנות ה-70”.
בינתיים, בממלכה הפוליטית הבריטית יש כבר שם לכל זה: מי שמקדם את No10 בצפון נתפס כמי שמנסה לשנות את כללי המשחק. ומי שמתנגד רואה בזה פשוט עוד סיבוב של עוד הבטחות, עוד תקציבים, ועוד גביית מסים. והשאלה שהציבור כנראה ישאל שוב ושוב היא פשוטה: מי ישלם, ומתי זה יגיע לחשבון של החיים עצמם?
