אוקספורד אמורה להיות בית של רעיונות. אבל כשמישהו דוחף לשם כסף שמריח כמו עבר אפל, פתאום כללי המשחק משתנים. במקרה של מקס מוסלי, הסיפור לא נשאר בתחום המוסדי. הוא התפוצץ, גרר תגובות של סטודנטים וקהילות, והעלה שאלה אחת שמסרבת להיעלם: האם באוניברסיטה באמת בדקו את מה שחשוב, או שפשוט עברו הלאה עד שכבר אי אפשר היה?
הנקודה הראשונה שמסקרנת היא דווקא המייל: בקיץ 2019, אלן רוסברידג' שהיה עורך לשעבר ב”גרדיאן” וניהל אז את קולג' ליידי מרגרט הול באוקספורד, שלח למקס מוסלי אימייל פרטי. הטון היה חם, כמעט מתנצל: תודה על ארוחה טובה ושיחה מרתקת. ואז מגיע מה שחשוב באמת. רוסברידג' מבקש כסף כדי לממן פרויקט בקולג', ומדבר על סכומים גדולים, כולל אפשרות להקדיש את התוכנית לשם בנו של מוסלי, אלכסנדר. זה לא רק גיוס תרומות. זו גם הצעה להפוך את השם מוסלי לחלק מהקמפוס.
כדי להבין למה זה היה “נועז” במובן הכי בעייתי, צריך לזכור מאיפה מוסלי בא. אביו, סר אוסוולד מוסלי, הוביל בשנות ה-30 תנועה פשיסטית בבריטניה, היה חבר של היטלר, וניסה לגייס סטודנטים דרך אגודה פשיסטית באוניברסיטת אוקספורד. אפילו עצרת שנערכה באוקספורד ב-1936 הידרדרה לאלימות, עם סמלים נאציים ושפה מסיתה. זה לא היסטוריה רחוקה מדי. זו בדיוק אותה משפחה.
אבל כאן מגיע השכבה השנייה, זו שמבהירה למה הכל נהיה נפיץ יותר: בשנים שקדמו למייל, מקס מוסלי עצמו היה חשוף שוב ושוב לעבר גזעני. הוא לא רק “היה שם”. הוא גם דחה התנצלות, והגן על עמדות של אביו ועל תמיכה באפרטהייד בדרום אפריקה. בנוסף, התנהלותו הציבורית כללה טענות על קשרים לעיתונות לוחמנית, והעולם המשפטי הכיר את שמו בהקשרים שונים. כלומר, לא מדובר בתורם אנונימי עם “סיפור מורכב”. מדובר באדם עם מטען ציבורי כבד, ולא במיוחד כזה שאפשר לקבור בתוך נהלים.
בשלב הזה מתחילים להתגלות מנגנוני הסוואה. במסגרת מה שנראה כמו עבודה יחצנית מסודרת, באוניברסיטה ניסו להציג את התרומות כאילו הן “נקיות” מהאסוציאציות. הטענה המרכזית הייתה שהכסף לא נגוע בעמדות הפשיסטיות של המשפחה. הבעיה? קשה להפריד בין מי שנושא את הכסף לבין מי שהכסף שלו בא ממנו, במיוחד כשהמשפחה עצמה לא ממהרת להתנער.
ואז יש עוד פרט שמדליק נורה אדומה: באותה תקופה הוקם אמון צדקה על שם אלכסנדר מוסלי, וזרם הכסף מהיו״ר, מקס מוסלי עצמו, הוזרם לקולג'ים ולפרויקטים שונים. אפילו תוכניות הבנייה דיברו במפורש על שימוש בשם מוסלי. ב-2019 התקיימה פגישה בלונדון שבה הועלה רעיון לתמיכה בכיסא פרופסור בביופיזיקה בסכום של מיליונים. חודשים אחר כך נשלח מייל נוסף מרוסברידג' שמסביר למה הקולג' “לא עשיר”, ולמה צריך עוד תורמים פוטנציאליים.
השיא מגיע אחרי שמתחיל הרעש הציבורי. כשנחשף הקשר בין התרומות לבין משפחת מוסלי, חלק מהקהילות היהודיות ואנשים בתוך המערכת דרשו לעצור, לבחון מחדש, ואפילו להחזיר כסף. במקביל, נוצר לחץ גם סביב טענות על אלימות כלפי קהילות שחורות בלונדון. באוניברסיטה ובקולג' ניסו להמשיך קדימה, אבל עם כל גל תגובה חדש, היה ברור שההחלטה כבר לא מקומית. היא הופכת לסוגיה מוסרית.
וכאן מגיעה השכבה האחרונה, הכי ישראלית באופי שלה: “אוקספורד לא טועה, אוקספורד רק עושה בדיקות”. מצד אחד, נטען שהתקיימה בדיקת נאותות. מצד שני, כשמתחילים לעיין בפרטים, רואים איך הטיעון מתבסס על הפרדת כסף מהסיפור. לא ברור אם זו בדיקה אמיתית או פשוט תרגיל ניהול סיכונים.
בסוף, הבניין נפתח והסטודנטים נכנסו. השם מוסלי חרוט באבן. והסיפור נשאר תלוי באוויר: האם מוסדות אקדמיים צריכים להחליט לפי נהלים או לפי מצפון. כנראה שגם וגם. אבל במקרה הזה, נדמה שהמצפון הגיע אחרון, רק אחרי שכבר אי אפשר היה להעמיד פנים שזה “רק כסף”.
