ביזאר

107 עקיצות רצחניות: למה כולם עדיין זוכרים את זה?

מה קורה כשקומיקאים עוברים גבול, ואיך אנשים מחזירים בלי להדליק אש

3 דקות קריאה 9
בהתאם לסעיף 27 לחוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007 (שימוש הוגן לצרכי דיווח ותוכן עיתונאי)

יש בדיחות, ואז יש “צחוקים עם סכין”. הרשת מלאה בעקיצות חדות, אבל השנה זה קיבל פוקוס ענק סביב אירועי Roast לסלבריטאים. בינתיים, אף אחד לא באמת יודע מי יהיה הקורבן הבא, או מתי זה יקרה. אבל דבר אחד כן ברור: גם אנשים רגילים יודעים להפוך שיחה למגרש קרב מילולי, ולא פחות מהעשירים והמפונקים.

בראסטים של נטפליקס הפכו ללהיט. רק כדי להבין את גודל הלהבה: ה-Roast של קווין הארט משך בערך 13.5 מיליון צופים. אחריו הגיע ה-Roast של טום בריידי עם כ-13.8 מיליון צופים. זה לא “סתם קומדיה”. זה פורמט שמוכר רגש: מי שצוחק, מי שמתרגז, ומי שכנראה נשאר עם משפט אחד בראש גם יומיים אחרי.

הטריק המלוכלך של הסטנדאפ: איפה מותר ואיפה לא?

נשמע שבראסט זה חופשי. אבל בפועל, אפילו כשזה נראה פרוע, יש גבולות. קומיקאים מספרים שבדרך כלל יש תדרוך על נושאים שלא נוגעים בהם. כלומר, יש “מה לא עושים”, ובכל זאת מייצרים בדיחות שמצחיקות את כולם בחדר, רק בלי לחרוג מקווים אדומים שנקבעו מראש.

טוני הינצ’קליף, קומיקאי, כותב ומגיש פודקאסט, מזוהה עם סגנון קשוח במיוחד. רק שבדיוק בגלל זה הוא גם נמשך לאש: במהלך ה-Roast של קווין הארט במאי, הוא ספג ביקורת על בדיחות שהואשם בהן ככאלה שמשלבות גם סקסיזם וגם גזענות. כלומר: לא כל “ברוטאליות” מתקבלת כבדיחה תמימה.

השאלה שאף אחד לא שואל: למה בכלל זה עובד?

כי אנשים אוהבים להרגיש שהם עולים על מישהו, גם אם זה על חשבון כבוד. ובמקביל, יש מי שמגיב הפוך: לא “צוחק מהבדיחה”, אלא מתכווץ ממנה. זה לא מפתיע שמי שעובר בדיחות פוגעניות יכול למצוא את עצמו קפוא, בלי מילת תגובה. והנה החלק המעניין: לפעמים הקפאון לא אומר שאין מה להגיד. הוא אומר שהגוף כבר עבר למצב חירום.

איך מגיבים כשהמוח קופא? טריקים קטנים שעושים שינוי גדול

פסיכולוגית מברוקלין מסבירה שכאשר מישהו זורק משהו פוגע או פוגע בקבוצה שאנחנו שייכים אליה, מערכת העצבים נדלקת. ואז המוח פחות מתמקד ב”בדיחה חכמה” ויותר ב”איך שורדים את זה”. לכן אנשים לפעמים לא מצליחים להוציא עקיצה בזמן.

אבל יש דרך לעקוף את זה. פסיכותרפיסטית מלוס אנג’לס מציעה תגובה קצרה למי שממלמל או זורק עקיצה בחדר: לבקש שיחזור. משהו בסגנון של “אפשר שוב? לא בטוח ששמעתי נכון”. זה לא רק עוצר את הסחרחורת. זה מכריח את האדם להיות מודע למה שהוא אמר.

עוד תגובה שעולה שוב ושוב היא פשוט לבדוק לשלום האדם: “אתה בסדר?” הרעיון: אתה מעביר את הזרקור אליו. במקום שהשיחה תמשיך כאילו זו הייתה “בדיחה רגילה”, אתה אומר: רגע, זה לא היה בסדר. זה גם נותן לעבריין הזדמנות להיתפס לא מוכן, ואז להתעורר רגע לעצמו.

התגובה החזקה: חיוך קטן, משפט גדול

מומחית נוספת מציעה תגובה שהיא כמעט אנטי-עימות: לחייך ולזרוק משהו כמו “וואו, איזו אמירה מוזרה להגיד בקול”. זו עקיצה מנומסת, אבל היא שוברת את הקצב של מי שחשב שהוא בשליטה. במקום להתגלגל לעוד פגיעה, אתה גורם לו לעצור ולבחון רגע: למה חשבתי שזה לגיטימי?

והרשת? היא ממשיכה לייצר 107 עקיצות

בין אם מדובר בבראסט של סלבריטאים או בתגובות ברשת, התוצאה כמעט זהה: אנשים אוספים את המשפטים הכי אכזריים, מדביקים להם אימוג’י, ומעלים אותם כאילו זה משחק. יש מי שמתחבר לברוטאליות, ויש מי שמרגיש שהקו נחצה.

אז אם אתם בצד שמקבל את העקיצה: אולי הסוד הוא לא “להיות הכי שנון”. אולי הסוד הוא להחזיר שליטה. שאלה קצרה. בדיקת מציאות. או משפט אחד שמאלץ את כולם להבין: פה לא צוחקים על הקורבן, פה בודקים מה היה לא בסדר.

שתף: WhatsApp Facebook X

שאלות נפוצות

מה הפך את אירועי Roast לסלבריטאים ללהיט השנה?
הכתבה מתארת שה-Roast הפך לפורמט שמושך קהל גדול, עם נתוני צפייה גבוהים במיוחד: כ-13.5 מיליון צופים ל-Roast של קווין הארט וכ-13.8 מיליון צופים ל-Roast של טום בריידי. הרגש והתחושה של בדיחות שממשיכות להדהד, לא נשארות רק מצחיק.
איפה מציינים בכתבה שיש גבולות בביצוע בריאסטים?
לפי הכתבה, גם כשהבראסטים נראים פרועים, בדרך כלל יש תדרוך על נושאים שלא נוגעים בהם. כלומר קיימים גבולות שנקבעים מראש, ובכל זאת מצליחים לייצר בדיחות שמצחיקות בלי לחרוג מהקווים האדומים.
איך מגיבים כשמוח קופא בעקבות עקיצה פוגענית לפי הכתבה?
הכתבה מציעה תגובות קצרות ופרקטיות: לבקש שיחזור, למשל “אפשר שוב? לא בטוח ששמעתי נכון”, וכן לבדוק לשלום האדם “אתה בסדר?”. המטרה היא להעביר את הזרקור אליו ולמנוע מהשיחה להמשיך כאילו זו בדיחה רגילה.
שתפו את הכתבה