יש סיפורים שרואים בהם “תעלומה”. ויש סיפורים שמרגישים כמו סרט אימה שהתחיל בחדר ההלבשה ונגמר באמצע שקט רועם. תמי לין לפרט הייתה רק בת 18, עם מאות כתרים, דוגמנות וסרטים. ואז, אחרי מסיבה על סט צילום, משהו בחיים שלה התהפך. ומה שהכי מטריד? שהיא לא נעלמה סתם. היא פחדה שמשהו ינסה להרוג אותה. ובאיזשהו שלב גם אכל ושתה נהפכו לחשודים.
בואו נתחיל מהבסיס: תמי נולדה ברוקלדג’ שבפלורידה ב-5 בפברואר 1965. מגיל ארבע היא התחרתה בתחרויות יופי, ובמהלך השנים צברה 280 כתרים. זה מספר שמריח כמו אגדה מקומית, כזו שמייצרת כוכבת לפני הזמן. בגיל 13 היא כבר הופיעה על שער של CoverGirl, ואמה לינדה קרטיס, שליוותה אותה כסוכנת תיאטרון ודוגמנות, תיארה איך כל מה שהיא רצתה זה לראות את הבת שלה “מגיעה הכי גבוה שאפשר”.
ואז מגיע שלב הקריירה הקולנועית: בתחילת שנות ה-80 תמי קיבלה תפקידים קטנים. ב-1980 היא הופיעה ללא קרדיט ב”חמודות קטנות”, בהשתתפות טאטום אוניל וכריסטי מקניקול. בהמשך היא הופיעה גם ב”ספרינג ברייק”. השם הזה נשמע כמו חגיגה. אבל שם, לפי מי שהכיר אותה, מתחיל הרגע שבו הכול מתפרק.
הצילומים עצמם עברו, אבל מסיבה שנערכה לצוות השחקנים הותירה בה סימן. חברה קרוב, וינג פלנגן, סיפר שהיא התחילה להסתגר ולנהוג כאילו מישהו עוקב אחריה. כשהוא ניסה לשאול מה מציק לה, היא דילגה על התשובה או אמרה “כלום”, וניסתה לצחוק. רק שהצחוק הזה לא חזר להיות אותו צחוק.
ההורים כבר לא היו תמימים. לינדה קרטיס זוכרת שיום אחד תמי הטיחה משפט שבדרך כלל מגיע רק אחרי קטסטרופה: “מה היית אומרת אם הייתי אומרת לך שמישהו מנסה להרוג אותי?” היא העמיקה בנשימה ושאלה אם היא באמת חושבת כך. תמי ענתה כן. ועדיין, למרות הפחד, היא המשיכה לעבוד. זה מה שמבלבל אנשים גם היום: פחד קיצוני, אבל תנועה קדימה. כאילו הגוף יודע משהו, אבל העולם עדיין דורש המשך.
הפרט הקטן שמדליק נורה אדומה
ב-1983 תמי קיבלה תפקיד קטן ב”פני צלקת”, וסיימה אחרי ארבעה ימים בלבד בצילומים. וולטר ליבוביץ, חבר של אמה, סיפר שתמי שהתה אצלו בזמן ההפקה. ואז הגיעה שיחה מהמלהקים: על הסט הייתה לה התמוטטות. סצנה שבה אמורים לירות במישהו, עם דם מלאכותי, גרמה לה לבכות בהיסטריה עד שהעבירו אותה לקרוואן. זה לא רק “לחץ של שחקנית”. זה משהו שמכוון את הפחד לתוך הגוף, לא רק למחשבה בראש.
ומשם זה רק החמיר: בשבועות שלאחר מכן היא התחילה לחשוד באוכל ובשתייה. לפעמים סירבה לאכול או לשתות כי חששה שירעילו אותה. היא אמרה שראתה “משהו נורא” במסיבה, משהו שלא הייתה אמורה לראות. אבל היא לא פירטה. היא חזרה שוב ושוב על כך ש”הם” רודפים אחריה. וכש”הם” נשאר בערפל, לפעמים כל העולם הופך לחשוד.
1 ביוני 1983: השפל לפני היעלמות
ב-1 ביוני 1983 זה התפוצץ. תמי ניפצה חלונות באמצעות מחבט בייסבול, ואף תקפה את וינג פלנגן. אמה לקחה אותה לבדיקה רפואית, ותמי הושארה להשגחה לשלושה ימים. הדוח לא מצא סימנים לשימוש בסמים או אלכוהול. אבל גם אחרי השחרור, אמה תיארה שהיא עדיין הייתה מבוהלת ועצבנית.
ואז מגיע יום ההיעלמות: 6 ביולי 1983. הפרט שמסמר את השיער: אמה אמרה שתמי יצאה מהבית בלי לסרק את שיערה. בעולם של תמי, הופעה ושליטה בדימוי היו מרכז. משהו בה התנתק רגע לפני שכולם שמו לב.
היא הייתה עם גבר, האדם האחרון שראה אותה בחיים. הם התווכחו, והיא ביקשה שיניח אותה ליד בניין Glass Bank הישן בקוקואה ביץ’, במרחק של בערך שמונה קילומטרים מביתה. לפי חלק מהעדויות, מצלמות אבטחה תיעדו אותה לבדה בחניון סמוך. משם היא הלכה כנראה לטלפון ציבורי בתחנת דלק, ניסתה ליצור קשר שוב ושוב עם דודתה ועם חבר. כשלא הצליחה, היא השאירה הודעות “דחופות”. ואז היא פשוט נעלמה.
לבשה חצאית ג’ינס כחולה וחולצה כחולה עם פרחים, עם תיק אפור וסנדלים, ויש דיווחים סותרים על כך שאולי הייתה יחפה סמוך להיעלמות. במהלך השנים עלתה סברה על הריון בחודש השלישי, אבל זה מעולם לא אומת. אמה גם טענה שתמי פחדה מהגבר שאסף אותה באותו יום והוריד אותה במקום שבו היא נעלמה.
הכיוונים האפלים, והבעיה הכי גדולה
החקירה נגעה בכמה שמות מפחידים מתקופת שנות ה-80, כולל כריסטופר ויילדר, שכונה “רוצח מלכות היופי”, שרצח נשים צעירות בפלורידה ובמקרים מסוימים פיתה אותן בטענות על אודישנים או עבודות דוגמנות. אבל ויילדר נהרג בקרב יריות עם המשטרה ב-1984, ולא נמצאה ראיה שקושרת אותו לתמי. אחריו עלה גם ג’ון ברנן קראצ’לי, שכונה “אנס הערפד”, שגם הוא לא נקשר אליה בצורה ממשית.
ואז יש את התיאוריה של אמה: שהיא אולי “ידעה יותר מדי” על סחר סמים מקומי ולכן הושתקה. אפילו רמז כמו “הלבנת כספים” עלה מתוך התמוטטות של תמי. אבל כל כיוון נשאר תלוי באוויר, כי אין גופה, אין חשוד רשמי, אין הודאה, ואין סוף.
השאלה שלא נרגעת
האם תמי נרצחה על ידי אדם שהכירה? האם היא נפלה קורבן לרוצח סדרתי? או שאולי היא באמת ראתה או שמעה משהו שלא היה אמור להגיע לאוזניים שלה? יותר מארבעה עשורים עברו, ובינתיים מה שנשאר הוא שילוב בלתי נסבל: עתיד נוצץ, כמה הודעות דחופות מטלפון ציבורי, ופחד שלא הפסיק לרדוף אותה.
