יש סיפורים שצובעים אותם כהרפתקה. ואז מגיע הרגע שבו המשפטים היפים מתפרקים למציאות קרה. במקרה של סרגיי קוזייב, זה התחיל במילים רומנטיות כמעט: הוא אמר לאשתו שהוא “יצא לחפש את משמעות החיים”. אבל בפועל, הוא ירד לאחת המערות המסוכנות בעולם, לבד, בלי לתאם ובלי ציוד שמתאים למה שמחכה שם.
מערת וריובקינה נמצאת באבחזיה, אזור בדלני בצפון מערב גיאורגיה, בתוך רכס ערביקה שבקווקז. מבחוץ זה נראה כמו פתח קטן יחסית, בערך בגודל של כמה מטרים, ובגובה של כ 2,285 מטר מעל פני הים. אבל ברגע שנכנסים, מתחילה ירידה אנכית קיצונית לתוך מערכת תת קרקעית ענקית: פירי אבן, מעברים צרים, אולמות חשוכים ותעלות מים. במילים פשוטות: זה לא “טיול מערות”. זו צלילה לתוך עולם שמוחק זמן.
כמה עמוק זה באמת? לא מה שדמיינתם
העומק המאומת מגיע ל 2,209 מטרים מתחת לפני הקרקע. זה לא רק מספר מרשים, זה אומר שהרבה דברים שהגוף והנפש רגילים אליהם פשוט לא מתקיימים שם לאורך זמן: חום, אור, קליטה, וגם תחושת שליטה. המערה נחשבה עמוקה בהרבה פחות במשך שנים, ורק בעשורים האחרונים משלחות הצליחו לחדור עמוק יותר ויותר. בין 2017 ל 2018 החוקרים הגיעו לחלקה התחתון ביותר והבינו שהמערה נמצאת ברשימת העמוקות בעולם.
למה זה מסוכן גם למי שמרגיש “מוכן”?
המסע למטה יכול להימשך כמה ימים. זה דורש ציוד מקצועי: חבלים, ציוד טיפוס, ציוד שינה ולעיתים גם ציוד צלילה למקטעים מוצפים. מעבר לזה יש תנאים שמחלישים בלי דרמה: טמפרטורות נמוכות, רטיבות, חושך מוחלט ועייפות קיצונית. וכל זה, לפני שמדברים על הגורם שגורם לחוקרים להעדיף מילים כמו “סיכון קיומי”. שיטפונות פתאומיים.
בשנת 2018 משלחת צילום התקרבה כמעט לתחתית ונלכדה כשהגשם הכבד גרם למפלס המים במעמקים לעלות מהר. הם הצליחו להימלט, אבל תיארו את זה כבריחה של ממש ממוות. זה לא מקרה חד פעמי. במערות כאלה, המערכת לא מתחשבת בתוכניות. היא מגיבה לגשם, ולפעמים התגובה מגיעה מהר מדי.
אז מה קרה עם קוזייב? השורה התחתונה לא מסתדרת
בשנת 2021 התברר עד כמה הסיפור שלו היה טראגי. החוקרים מצאו במערה את גופתו של סרגיי קוזייב. הוא ירד לשם לבדו בנובמבר 2020, חודשים לפני שהגופה אותרה. הוא נמצא בעומק של כ 1,100 מטרים מתחת לפני הקרקע, באזור רטוב וקר במיוחד. ההערכה המרכזית היא שהוא מת מהיפותרמיה.
ועכשיו מגיע החלק שמסקרן יותר מכל: כמה דיווחים מציינים שקוזייב אמר לאשתו שהוא “יצא לחפש את משמעות החיים”, אבל לא תיאם את הירידה עם אף אחד. כלומר, לא רק שהוא נכנס למקום שאפשר לחיות בו רק עם תכנון, הוא גם ניתק מראש את האפשרות שמישהו יוכל להפעיל חילוץ בזמן. חילוץ גופה במערה כזאת הוא לא “משהו שעושים מהר”. זה מבצע מורכב שנמשך זמן רב.
הזווית הביזארית: למה דווקא המילים היפות האלה?
כי כשאומרים “משמעות החיים” זה נשמע פילוסופי. אבל בתוך מערת וריובקינה, המשמעות קיבלה צורה של קור, רטיבות, חושך וטעויות ציוד. זה לא סיפור על אומץ. זה סיפור על פער בין סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו לבין מערכת טבע שלא מתרגשת מהכוונות.
