קמי בדנוך, מנהיגת הטוריס, יצאה בהצהרה חדה: אין שום סיכוי שהיא תעשה עסקה פוליטית עם נייג׳ל פאראז. זה לא נאמר באווירה של “נראה מה יהיה”. להפך: זה מגיע אחרי שבוע בחירות משנה שהפך את חלום “איחוד הימין” להרבה פחות מעשי, במיוחד בעקבות הניצחון של אנדי ברנהאם במאקרפילד.
בדנוך כתבה במאמר שהמטרה שלה היא “לא לאחד את הימין על הנייר”, אלא לאחד את המדינה סביב קו ברור. היא טענה שהקונסרבטיבים ורפורם הם לא אותו דבר, ושבוחרים לא צריכים להיות “סחורה” שאפשר להעביר כמו קלפי משחק. ואז היא דחפה את הטענה שלה למקום שבו זה כבר כמעט נשמע כמו משפט אופי: לדבריה רפורם לובשים בגדים בסגנון של תאצ’ריסטים, אבל מתנהגים כמו קורביניטים.
מה קרה במאקרפילד ולמה זה שינה את כל המשוואה?
בבחירות המשנה במאקרפילד, ברנהאם ניצח בצורה מרשימה מאוד. זה חשוב כי חלק מהימין ניסה בתחילת הדרך לחשוב על תרחיש שבו רפורם “עוזרת” או לפחות לא מפריעה. אבל המספרים לא תמכו בזה: ברנהאם קיבל 55% מהקולות, בעוד המועמד של רפורם, רוברט קניון, הסתפק ב-35%. מפלגה נוספת של הימין, ריסטור שמוביל רופרט לו, גרפה עוד 7% מהקולות. הטוריס? 2% בלבד.
בדנוך רומזת כאן למשהו מעבר לתוצאה. אם רפורם לא הצליחה להתקרב, למה בכלל לדבר על עסקת אלקטורלית? היא גם טוענת שאם היו מצמידים לקמפיין הטוריס את הרטוריקה המפצלת של פאראז, הם לא היו מגיעים לחצי מהקולות במאקרפילד. במילים אחרות: “הניצחון לא היה בזכות התיאוריה, אלא בזכות המסר.”
וכמה זה מתחבר למשבר הפנימי במפלגת הלייבור?
במקביל, ברקע יש סערה בלייבור סביב העתיד של קיר סטארמר. לפי התמונה הפוליטית שמתפתחת, הוא מתלבט אם להתמודד שוב על ההנהגה או לפנות את הדרך. ברנהאם עצמו אמור להיפגש עם סטארמר, והמקורבים אליו מתארים שזה יכול להיות מהלך שמטרתו להחליף את ההובלה: לא בהכרח “מהיום למחר”, אלא עם תזמון שמאפשר לברנהאם להתארגן לקראת דאונינג 10.
בדנוך לא מתמקדת רק בלייבור. היא משתמשת במאקרפילד כדי לטרפד את רעיון האיחוד בין הקונסרבטיבים לרפורם, וגם כדי להוסיף שכבה של ביקורת על איכות המנהיגות והמשמעת בתוך רפורם.
הפיצול בימין הוא לא רק פוליטי: זה גם אישי, וזה בוער
אחד הסיפורים הגדולים מאחורי הקלעים הוא הקרע בתוך רפורם, במיוחד בין נייג׳ל פאראז לרופרט לו, שמוביל את ריסטור. לפי הטענה הפנימית, יש האשמות שהקרע נגרם בעקבות פעולות של זיא יוסף, לצד מאבקי אגו ומחלוקות. התוצאה? מפלגה נוספת קיבלה קולות, והימין מצא את עצמו מפורק במקום מאוחד.
בדנוך מנצלת את זה כדי להגיד: אם אפילו בתוך אותו “מחנה” קשה לשמור על יציבות, איך אפשר לבנות עסקה שתעבוד לאורך זמן? היא גם רומזת שהאידיאולוגיה וההתנהלות הם חלק מהבעיה: הבטחות גדולות, אבל פירוט חלש, והרבה יותר מדי רעש במקום עבודה קשה.
אז מה היא בעצם מציעה במקום?
בדנוך טוענת שהטוריס צריכים לבנות רוב קונסרבטיבי רחב יותר, כזה שמגיע מעבר לימין הקיצוני. היא מסמנת את היעד: להישאר מפלגה של “שכל ישר” ולהפסיק להיות תלויים בהימורים על שותפויות עם רפורם.
וכאן מגיע המשפט המסכם שלה: היא לא רואה באיחוד הימין פתרון. לדבריה, הדרך למנוע קואליציות שמאל היא דווקא ליצור רוב ימין יציב שמספיק רחב כדי לאלץ את הפוליטיקה להיראות אחרת.
בקיצור: בדנוך הופכת את מאקרפילד לדו״ח ביצועים. אם רפורם לא הביאה את התוצאה שממנה כולם חלמו, אז עסקה איתם היא לא רק לא מתאימה. היא גם, בעיניה, עלולה להיות טעות אסטרטגית.
