דיוויד הוקני, 1937–2026, היה מהסוג שאנשים לא יודעים אם להעריץ או להתווכח איתו: גאון אמנותי, כריזמטי, ובעל פה מספיק כדי להגיד בקול רם למה הוא לא מתכוון לעשות מה שכולם מצפים. והוא באמת לא עשה. למשל: הוא סירב לצייר את המלכה. לא כי לא היה לו כישרון, אלא כי הוא האמין שרק מי שמכירים באמת יכולים להיות חומר לאמנות.
השאלה המעניינת היא לא “האם הוא צייר את המלכה או לא”, אלא “מה זה אומר על הדרך שבה הוא ראה את העולם”. הוקני טען שהוא מצייר אנשים שהוא מכיר היטב, ולכן דחה כמה בקשות לצייר את אליזבת השנייה. הוא גם ביקר את הוועדה המלכותית דרך אותה עדשה: לא מדובר רק בפרצוף על קנבס, אלא בחיבור אישי. ומי שמכיר את הוקני יודע שזה לא משפט. זו פילוסופיה.
איפה הוקני היה הכי “הוקני”: עישון, ביקורת ומרד נגד נימוסים
הוא כמעט ולא נראה בלי סיגריה בין השפתיים. הוא גם אמר שהעישון היה חלק מתהליך היצירה: לא בזמן הציור עצמו, כי אז הוא צריך ידיים חופשיות, אלא בין לבין, ברגעים הקטנים שבהם המוח מתחמם. וזה לא נגמר שם. הוקני היה מהיחידים שחיפשו מלחמה דווקא מול “מדינת האומנת”: הוא שנא את האיסור על עישון במקומות ציבוריים שהונהג בבריטניה בתקופת טוני בלייר, וגם התבטא בצורה בוטה נגד בלייר וגوردון בראון.
וכשאתה מתבונן בזה לעומק, יש פה דפוס: הוקני לא היה רק פרובוקטור. הוא היה איש של שליטה פנימית. “מי שמחליט לי מה מותר ומה אסור” היה האויב שלו, גם אם האויב הזה קיבל צורה של חוק או של נורמה חברתית.
יורקשייר יצרה אותו: ניירות חסרים, קווים חדים, ושום דבר לא נזרק
הוקני נולד ב-1937, ארבע שנים אחרי שהעולם התחיל להיכנס למלחמה, ושתיים לפני שהחיים עצמם התהפכו לגמרי. בתקופת קיצוב הנייר הוא צייר בכל מקום פנוי שמצא, אפילו בגב של ספרי מזמורים בזמן תפילות. הוא גם קם מוקדם, זחל למטה, וצייר את השטחים הלבנים סביב העיתון היומי. אביו לא תמיד אהב את זה, אבל הוא זיהה את הרצינות מאחורי ה”רעש”.
המשפחה הייתה מלאה בהרגלים מוזרים ומדויקים: אביו, קנת, עשה דברים כדי שלא ייעלם מעיני העולם, למשל סרטי זרוע כתומים כדי שיראו אותו בלילה בזמן חציית כביש. והיה גם כלל ברזל: לא זורקים כלום. אחיו סיפר שאחרי מותו של האב נמצאו בקבינט בחדרו עשרות זוגות שיניים תותבות מסומנות, ממש כמו מפעל קטן: “טוב לאכילת חסה”, “טוב לאכילת בשר”, “טוב לחיוך”. כן, זה נשמע כמו אנקדוטה מוזרה. אבל זה בדיוק הזרע שנובט אצל הוקני: סדר, תשומת לב, ושמירה על מה שיש.
אהבה גלויה, יצירה נועזת: עירום של גברים, בריכות שחייה, ומדעי הרוח
הוא למד ב-Royal College of Art בלונדון, ושם לעגו לו על המבטא היורקשיירי. הוא ענה בחצי חיוך: אם הוא היה מצייר כמו שהם מציירים, הוא היה שותק. קו אופי.
בזמן שבו הומוסקסואליות הייתה עדיין לא חוקית בבריטניה, הוקני צייר נושאים הומוסקסואליים בגלוי. הוא התפרסם מאוד בשנות ה-60 עם ציורי בריכות שחייה, שנולדו מהביקורים שלו בקליפורניה. הוא גם כתב לעצמו ביושר לא מתנצל על מה שהוא רוצה לצייר: נודים של בנים, חושניים ו”סקסיים” ברוח ז’אנר הרנואר. רומנטיקה, אבל עם עיניים של צייר.
הסוד האמיתי: הוא לא פחד לשבור מוסכמות, גם בתוך עולם האמנות
כשהוא טען שההתקדמות בריאליזם ובדיוק מאז הרנסנס לא נשענה רק על גאונות של “אדוני הישן”, אלא גם על המצאות אופטיות כמו camera obscura, העולם האמנותי לא בדיוק מחא כפיים. בתוך הקהילה זה נחשב כמעט כפירה: כאילו להגיד שאולי גם הגדולים נעזרו בעזרים זה להחליש את המיתוס. הוקני, כהרגלו, לא ריכך. וזה הוביל לתגובה נגדית, ולדיכאון עמוק אחרי מות אמו ב-1999.
אבל גם משם הוא יצא. הוא צייר בטאבלט, צייר פרחים, ועבר לעבוד בחוץ: נופים ענקיים של הכפר ביורקשייר. אחת היצירות המתוארות היא נוף של סבך ליד ברידלינגטון, שצויר על פני 50 קנבסים שונים במשך חמישה שבועות, ברוחב עצום של 40 רגל וגובה 15 רגל. מה שמעניין: במקום “להסתפק”, הוא פשוט הרחיב את העולם.
עד הסוף, בלי להירגע
גם כשהבריאות הידרדרה, הוא לא הפסיק. דווח שהוא עבר לכיסא גלגלים אבל נשאר חד, ובחודשים האחרונים בלונדון הוא המשיך להשיק ציורים חדשים. הוא אמר למראיינים בערך כך: אני מניח שאני עומד למות בקרוב, אז אני רוצה לעבוד כל יום.
בסוף הוא אולי לא צייר את המלכה, אבל כן קיבל הזמנה למסדר הכבוד של בריטניה: Order of Merit, קבוצה מצומצמת שמוגבלת ל-24 חברים בלבד. וזה אולי הסמל הכי יפה לדרך שבה הוא חצה קווים: דחה חלק מהטקסים, אבל לא דחה את הערך עצמו. כי עבור הוקני, אמנות הייתה קשר אנושי, סיכון, וחיים שלמים על קנבס.
