ג’ון הילי התפטר, ופתאום כל הסיפור סביב קייר סטארמר קיבל משמעות אחרת לגמרי. לא מדובר רק בזעזוע פוליטי בתוך וסטמינסטר. לפי הטענה שעולה כאן, ההתפטרות הזאת בעצם “החריבה” את היכולת של סטארמר להמשיך בתפקיד, כי היא מציגה פער בין מה שנדרש למדינה בזמן סיכונים גוברים לבין מה שהממשלה הצליחה לעשות בפועל.
הטיעון המרכזי: שר ההגנה היוצא אישר שהממשלה לא הצליחה להתחייב למשאבים שהמדינה צריכה כדי להגן על עצמה. כלומר, לא רק שהאיום גדל, אלא גם שהיכולת להתאים את התקציב לא עלתה. וזה בדיוק הדבר שהופך את זה לא יותר מסיפור צדדי: אחריות ראש הממשלה, כך נטען, היא בראש ובראשונה ביטחון המדינה. אם זה לא קורה, אז זה לא “כישלון קטן”, אלא בעיה יסודית בתפקוד.
ועכשיו נכנסת לתמונה הדינמיקה הפנימית: במשך חודשים התנהל ויכוח, בתוך הממשלה ומחוצה לה, האם סטארמר יש לו סמכות ואומץ לעמוד מול המפלגה שלו ומול שר האוצר, ובמקביל לדחוף חיזוק ביטחוני. אבל ברגע שהילי התפטר, הוויכוח הזה, לפחות בעיני המבקרים, קיבל תשובה אחת בלבד: סטארמר לא הצליח למלא את המינימום הנדרש ממי שעומד בראש המדינה.
מה עמד מאחורי הקשיים? לפי התיאור כאן, סטארמר ניסה בימים האחרונים לשכנע את רייצ’ל ריבס לאשר הוצאה נוספת שהכוחות המזוינים דורשים. היא סירבה. אחר כך הוא פנה לחברי הקבינט וביקש קיצוצים משמעותיים בתקציבים שלהם כדי למצוא את הכסף לחבילת ההתחמשות. גם זה לא קרה. חלק מהשרים אפילו הפכו את זה לבדיחה מרירה: הרעיון, כך נטען, הוא שסטארמר חשב שכולם ישלימו עם קיצוצים ענקיים רק כדי שהוא יוכל להציג את עצמו כמנהיג מלחמתי ולחזק את מעמדו.
וזה המקום שבו הסיפור נעשה מעניין באמת: לא רק עניין של תקציב, אלא עניין של פוליטיקה פנימית. הטענה היא שהאווירה במפלגת הלייבור השתנתה, ושחברי פרלמנט כבר לא מחפשים “עוד טנקים ומזל”טים” כדי להתמודד עם איום עתידי מצד ולדימיר פוטין. הם רוצים כסף שמנותב לכיוון שירותים יומיומיים: מורים, שוטרים ואחיות. במילים אחרות, הסדר העדיפויות הפך להיות פנימי ומוחשי יותר, ופחות אסטרטגי וארוך טווח.
יש גם ביקורת חדה מצד קמי בדנוך, שהותקפה את סטארמר על כך שהמפלגה מתמקדת יותר ברווחה מאשר בהגנה לאומית. במסגרת התיאור כאן, הילי הוטל עליו להתמודד עם ההתקפות האלה. אבל בסוף, כך נטען, הוא הבין שהטענות של בדנוך נכונות, ולכן הוא לא יכול להמשיך להחזיק קו שמסתיר את המציאות.
ואם זה לא מספיק כדי להצדיק את הטון הדרמטי, מגיע פרק שמסביר למה זה “נשמע” גרוע: משבר סביב איראן מדגיש את הפער. למרות שסטארמר והשרים החזיקו קו רשמי, יש תיאור של רגע פנימי שמטלטל: כשנחשף שהצי המלכותי לא מחזיק אפילו ספינת מלחמה זמינה לפריסה להגנה על קפריסין, הילי נדהם. אותו רגע, כך מתוארת התגובה, שבר את האמון בין המציאות בשטח לבין מה שמדברים עליו באולמות.
בשלב הזה, ההתפטרות מקבלת גם תפקיד נוסף: לא רק מחאה, אלא הכנה. הטענה היא שהילי למעשה בונה אופציה לאתגר פוליטי מול סטארמר. כבר חודשים הוא “מכין את הקרקע”: מסתובב, נפגש, ומשדר שהוא מוכן לתפקיד גדול יותר. אם הוא מוערך בכל כנפי המפלגה, אז הוא עשוי להפוך לא רק למועמד, אלא לבורר כוח.
והסוף? כאן מגיע המשפט שמסכם את כל הכעס: סטארמר, כך נטען, כבר לא יכול להמשיך בתפקיד בלי לסכן את המדינה. ברגע שהשר האחראי על ההגנה התפטר, הטענה היא שזה סימן שהמלחמה הפוליטית של סטארמר נגמרה. ואם הוא לא יצא בעצמו, אחרים כבר יתחילו להתרחק ממנו ולהתכונן לשלב הבא.
השאלה הגדולה: מה באמת קובע כאן, האיום מבחוץ או הקריסה מבפנים?
כי אם באמת אין יכולת התחייבות למשאבים, ואם קיצוצים נתקעים בגלל פוליטיקה פנימית, אז זה לא רק משבר תקציבי. זה משבר תפקודי. והאויבים של בריטניה, כך נטען בין השורות, בוודאי לא מחכים שממשלה תסגור קצוות.
