יש התמכרויות שנראות כמו טרנד, ויש התמכרויות שנשמעות כמו משהו שאנשים לא אמורים לספר בקול. אבל ג’נט אגיימננג, אמא חד הורית מווסט וירג’יניה, עלתה לכותרות אחרי שהופיעה בתוכנית My Strange Addiction של TLC בפברואר, והודתה שהיא מכורה ללעוס ולאכול ציפורני אצבעות, ואף לא רק את שלה.
בקטע שהפך ויראלי, ג’נט מעלה רגליים מיוזעות אחרי אימון קשה, ואז פשוט מכניסה אותן לפה. משם היא ביסים, לעיסה ואכילה של ציפורני האצבעות, והיא מתארת את הטעם כ”מלוח”. וזה לא משהו חד פעמי: היא סיפרה שבתקופה ההיא היא אכלה בערך 60 ציפורניים בשבוע. אם מחשבים את זה לאורך זמן, זה יוצא כמעט שני פאונדים של ציפורניים עד שההתמכרות שלה התחילה בילדות.
והחלק שאולי הכי מטריד: ג’נט לא הסתפקה רק בציפורניים שלה. בתוכנית היא אמרה שהיא גם אוכלת את ציפורני הילדים שלה. לא סתם “נוגסת בטעות”, אלא ממש מנהלת את זה. למשל, ראינו אותה מבקשת מהחברה שלה לשמור לה גזירי ציפורניים. אחר כך, היא מספרת, בעבודה היא שמה את הגזירים במיכל מיוחד, ואז אוכלת אותם תוך כדי.
ג’נט תיארה את זה בצורה שמחברת בין ההרגל לבין הרגש: “אני אשמור לה את הציפורניים, אשים אותן בג’אם כשאני מגיעה לעבודה כדי שארגיש קרובה אליה. ואני אלעס ג’אם עד שאני יוצאת מהעבודה”. לדבריה, עצם היציאה מהילדים לעבודה היא טריגר שמציף אצלה מצוקה, ואז ההתנהגות הזו נכנסת לתמונה.
השם של ההרגל: אוניוכופגיה, אבל הסיפור הוא טראומה
יש להתמכרות הזו שם רפואי: Onychophagia, כלומר דחף בלתי נשלט לאכול או ללעוס ציפורניים. ברור שזה יכול לגרום לבעיות, כולל נזק לשיניים, זיהומים פטרייתיים באזור הציפורן ומחלות שונות, כי חיידקים מגיעים לפה. ג’נט עצמה אומרת שהיא לא חוותה בעיות בריאותיות משמעותיות עד היום, אבל היא מפחדת מהעתיד, במיוחד בגלל חשש שייפגעו התותבות שלה.
“את כל כך טראומטית, שאת לא חושבת מה זה יכול לעשות לך”, היא אמרה. “כשהיינו עושים את התוכנית, הילד הגדול שלי הזכיר משהו על פטרייה. אני לא באמת חשבתי על ההשפעות שזה יכול לגרום לי”.
השאלה המוזרה: למה דווקא אז, דווקא ציפורניים?
כאן מגיע החלק שבדרך כלל אנשים מדלגים עליו כי הוא פחות “בידורי” ויותר אנושי. ג’נט סיפרה שההתמכרות שלה התחילה כמעט לפני 26 שנה, כשהייתה ילדה. היא גדלה בגאנה אצל סבתא וסבא. יום אחד, בלי הסברים מסודרים, עלו עליה והעלו אותה על מטוס כדי לפגוש את ההורים הביולוגיים שלה.
היא מתארת שזה לא היה כמו “הנה טיסה לבקר”. להפך. “לא אמרו לי לאן אני הולכת”, היא נזכרה. “שמו אותי במטוס עם אדם זר, והייתי בדרכי לפגוש את ההורים האמיתיים שלי”.
במהלך הטיסה, בלי הסבתא והסבא לידה, החרדה התחילה לעלות. ואז היא עשתה משהו אינסטינקטיבי: היא התחילה ללעוס ציפורניים. היא קלטה מהר שזה מרגיע לה את העצבים. וכשהיא סוף סוף נפגשה עם ההורים אחרי שנים של שיחות טלפון קצרות בלבד, הסיטואציה לא הפכה לקלה יותר.
לפי דבריה, אבא שלה ניסה לפצות על הזמן האבוד, אבל היא הרגישה שאמא שלה מתייחסת אליה אחרת. השוני הזה, לדבריה, המשיך לדחוף אותה חזרה לאותו מנגנון התמודדות. אחר כך הגיע טוויסט כואב: אביה גורש, וזה “התהפך לה העולם”.
מנגנון שורד שנים: היא לא “בוחרת”, היא מווסתת
כשמתבגרים עם יותר מדי עומס בגיל צעיר, הגוף מוצא הרגלים שמרגיעים מהר. ג’נט מספרת שההתנהגות נשארה גם בבגרות: ללעוס ולאכול ציפורניים עדיין עוזר לה להירגע עד היום.
למרות זאת, היא מנסה לצמצם. היא אמרה שהמצב “עדיין אותו דבר” כמו בזמן הצילומים, אבל היא אוכלת פחות ציפורניים. היא גם טוענת שהיא עדיין מכורה לציפורניים שלהן, כלומר הידיים, לא רק הרגליים.
ובדיוק בגלל זה היא פונה גם לאחרים: אנשים כתבו לה עם אותו מצב, והיא מבקשת מהם לא להיתקע בלופ בלי מוצא. המסר שלה חד: אם אתם מרגישים את אותו דחף, חפשו דרך אחרת להתמודד עם הלחץ, לפני שזה הופך להרגל שקשה לעצור.
כי כן, זה יכול להישמע מוזר. אבל מתחת לסרטון יש שאלה אחת: מה את מנסה להשתיק בתוך הראש שלך, עד שהגוף בוחר בפה?
