זה נשמע כמו תאונה מצערת. אבל כשמפרקים את הסיפור לגורמים, מגלים משהו מטריד: פרופסור לפילוסופיה טוען שפעל מתוך פחד והגנה, בעוד שבסוף גנב רכב נמצא מת. החקירה הקורונרית בבריטניה ניסתה לשים סדר במה שהתחיל כרדיפה אחרי גנב, והסתבך בתוך מכונית.
האירוע התרחש באקסמיניסטר שבמחוז דבון. דניאל סמית, בן 35, ניסה לברוח מארבעה שוטרים שרדפו אחריו בעקבות פריצה שלא קשורה ישירות לרכב. הוא קפץ מעל קירות, רץ דרך שיחים, הגיע לחצר של זוג מבוגרים, וניסה להימלט שוב כשהבחין במכונית שלהם, וולוו.
אבל אז הגיע המחסום האכזרי: בלי מפתחות, הוא לא הצליח להשתמש ברכב. לפי העדויות, סמית שרוט בכבדות ובקושי לבוש, ואז רץ לעבר בית סמוך שבו הצליח לגנוב סט מפתחות. משם הוא נכנס לרכב כסף מסוג ווקסהול אסטרה.
כאן נכנס לתמונה האיש המרכזי: ד״ר צ׳רלי ת׳אם, פרופסור לפילוסופיה. הוא זיהה את הגנב, מיהר לעבר הרכב, ותפס מקום ליד הנהג. על פי התיאור, רגליו היו מחוץ לרכב בזמן שהפרופסור יושב בפנים ומנסה לעצור את ההמלטה.
ד״ר ת׳אם העיד בבית המשפט לקורונר באקסטר. לדבריו, הוא פעל מתוך הלם, כעס ופחד עבור החברה שלו, משום שחשב שסמית עלול להיות אלים. הוא תיאר את סמית כגבר גבוה וחזק ממנו, שנראה לכוד כמו חיה בטבע.
הפרופסור טען שהרכב נסע לאחור במהירות ופגע בעמוד שער. ואז התפתח מאבק בתוך המכונית: לפי ת׳אם, סמית ניסה להכות אותו ולתפוס אזור אינטימי, והפרופסור חשש שסמית מנסה להגיע לסכין. הוא ניסה למשוך את סמית החוצה, חבט באפו, וטען שאחת הזרועות שלו החליקה מתחת לבית השחי, מה שהוביל למצב שתואר כ״ראש חניקה״.
כאן מתחיל החלק שבו קשה לנשום. עדכן אחד טען שכשהמאבק התנהל, הברך של הפרופסור הייתה על צווארו של סמית. ד״ר ת׳אם דחה את זה בחריפות: לדבריו, בשום שלב לא הייתה ברך על הצוואר, והטענה היא עיוות והמצאה. בנוסף, הוא טען שלא הכה את סמית פעמיים או שלוש בראש, אלא חשש שסמית ידרוס קדימה ויפגע או יהרוג את אביו שלו. במילים אחרות: הוא מצייר את עצמו כמי שניסה למנוע אסון גדול יותר.
הוא גם אמר לבית המשפט משהו שמסביר את הכותרת, אבל לא מרגיע: אם הוא לא היה עושה את מה שעשה, אביו לא היה יושב היום שם. הוא אף הוסיף שהפעולה הייתה מוצדקת בזמן אמת, ושמבחינת תוצאות בדיעבד הוא מתמודד עם ההשלכות.
עדות מהצד של משפחה מוסיפה שכבה של אי ודאות. אביו של הפרופסור, ג׳וף ת׳אם, תיאר את סמית כמי שנראה פראי מאוד, חסר שקט, עם עיניים פקוחות והקצפה בפה. הוא אמר שסמית קפץ כמו קנגורו ולא היה “הגיוני ורגוע” כפי שמישהו אולי היה מצפה.
בתוך כל זה, שכנה של המשפחה, דבורה דיי, טענה שהפרופסור הניח ברך על הצוואר. גם היא תיארה שהפרופסור הכניס את סמית לראש חניקה, אבל לטענתה לא הייתה כוונה להרוג. יש כאן נקודה חשובה: האם מדובר בהגנה עצמית שמטרתה לעצור, או בכוח שהתרחב מעבר למה שהיה צריך.
אחרי שהמאבק הסתיים, סמית הונח על הקרקע וקיבל לחיצות חזה והנשמה. ד״ר ת׳אם אמר שהוא האמין שסמית היה תחת השפעת אופיאטים, בין היתר בגלל קצף בפה והישנות אישונים מורחבים. בסוף, סמית מת לא בבית החולים: נקבע מוות מדום לב מחוץ למתקן רפואי, בשילוב של הפרעה התנהגותית חריפה, שימוש בקוקאין והחזקת ריסון.
המשטרה שלחה ארבעה שוטרים לאזור גבול דבון-דורסט כדי לעצור את סמית. לפי העדויות, הם השתמשו בשתי מכוניות כדי לחסום את הרכב שלו, אבל הוא קפץ מעל קיר והרדיפה החלה מחדש, עד שהגיעה לתקרית הקטלנית.
במקביל, חקירה משטרתית קבעה שלא יינקטו צעדים נוספים נגד ד״ר ת׳אם, לאחר שראיינו אותו כשהיה במעצר ושחררו אותו. החקירה הקורונרית המשיכה גם ביום נוסף, כלומר: השאלות עדיין לא נסגרו לגמרי.
השאלה הגדולה: איפה “עצירה” נגמרת ו”כוח” מתחיל?
הסיפור הזה יושב על קו דק בין אינסטינקט אנושי לבין תוצאה קטלנית. כולם טוענים להגנה, אבל כל עדות מוסיפה זווית אחרת: איפה הייתה הברך, כמה כוח הופעל, ומה חשבו בזמן אמת. ובסוף, מה שנשאר זו תמונה אחת: ראש חניקה שנעשה מתוך פחד, אבל הסתיים במוות.
