זה מסוג הסיפורים שאנשים מספרים בשקט ליד שולחן, ואז עוד יותר בשקט נעלמים מהם. מארק וולס גדל עם גרסה אחת על אביו דייל וויין וולס, כאילו היא חוק טבע: הוא נעלם בקליפורניה, ואז נמצא מת. רק שלמארק תמיד היה משהו לא הגיוני. לא “תחושה”, לא דרמה. פשוט חוסר עקביות שהמשיך להציק, גם כשכבר כולם אמרו שהעניין סגור.
כשהוא היה בן 12, נאמר לו שאביו נמצא מת אחרי היעלמות. במשך שנים הוא חי עם זה, אבל לא באמת קיבל את זה. ופה מגיע הקטע המוזר: ככל שהזמן עבר, הוא לא שקע בשכחה. הוא אסף שאלות. הוא חיפש את הנקודות שבהן הסיפור של הרשויות לא מסתדר עם מה שהמשפחה שמעה, עם מה שנרשם, ועם מה שלא ממש קיבל הסבר מלא.
איך “קברו את אבא” הפך לשאלה גדולה
דייל וויין וולס נעלם בפברואר 1985, בגיל 38. שמונה חודשים אחר כך נמצאה גופה באזור מיוער בקולפקס, קליפורניה, סמוך לבית של אשתו לשעבר. היא זוהתה אז כדייל, בין השאר על סמך רישומי שיניים. זה נשמע טכני, אפילו משכנע. אבל מארק לא היה האדם שיסתפק ב”נמצא מתאים”.
לפי מה שנמסר למשפחה, נאמר שדייל נהרג בתאונת ציד. אבל בתוך כל זה היו גם קולות אחרים: תעודת הפטירה ציינה שסיבת המוות לא ידועה, ובני המשפחה שמעו במהלך השנים גם אפשרות של התאבדות. מארק דחה את זה. לא בגלל שהוא “התנגד לרעיון”, אלא בגלל פרט אחד שממשיך לצוף: נמצאו קליעים סמוך לגופה.
הפתיחה לא הייתה רק טכנית. היא הייתה רגע שבירת אמון
אחרי שנים של ניסיונות לקבל תשובות, מארק כבר לא ראה ברשויות את הפתרון. בשנת 2022 הוא מימן בעצמו הוצאה של השרידים מהקבר ובדיקת DNA. כן, זה נשמע כמו סרט, אבל זה קרה באמת. והתוצאה? היא לא רק סתרה את הסיפור הקודם. היא הפכה אותו.
בדיקת ה DNA הראתה שהגופה שנקברה תחת שמו של דייל וויין וולס שייכת לאדם אחר. מארק סיכם את זה במשפט קצר שמרגיש כמו בעיטה בבטן: המשפחה קברה אדם זר. ורגע, זה לא נגמר שם. כי כשמתברר שהקבר לא שייך לאב, מה נשאר? בדיוק מה שמארק פחד ממנו כל השנים: השאלה מה קרה באמת לדייל וויין וולס.
מה החוקרים עושים עכשיו, והאם זה משנה את כל מה שחשבתם
בעקבות תוצאות הבדיקה, משרד השריף של מחוז פלייסר פתח מחדש את תיק ההיעלמות. עכשיו המטרה כפולה: להבין מי היה האדם שנקבר תחת השם של דייל, ובמקביל לנסות לעקוב אחרי גורלו של דייל עצמו, שנעלם לפני יותר מארבעה עשורים.
מארק, היום בן 52, עדיין לא יכול לסגור את הסיפור בראש. מבחינתו, פתיחת הקבר לא הביאה סוף. היא רק הרחיבה את המסתורין. הוא לא יודע אם אביו נרצח, אם הוא נעלם מרצונו, או אולי אפילו היה בחיים אחרי התקופה שבה כולם האמינו שהוא מת. והמשפט האחרון שלו, הכי אנושי, הוא גם הכי מטריד: הוא רוצה תשובות, אבל מרגיש שאף אחד לא באמת ממהר לעזור.
אז הנה השאלה שבאמת שווה גוגל: איך אפשר במשך עשרות שנים להסתמך על זהות שזוהתה אז, בלי שהדבר יישאר פתוח לבדיקות עתידיות? כי במקרה הזה, ברגע שהקבר נפתח, התברר שמה שנראה כמו סגירה היה רק התחלה של סיפור אחר לגמרי.
