אחרי יום של עבודה במעבדה בבריטניה, רוב האנשים היו מתיישבים, נרגעים מול הספה וממשיכים עוד פרק בסטרימינג. ארצ’י וויליאמס, כימאי בן 22, עושה משהו אחר לגמרי: הוא נועל נעליים כבדות, לוקח לפיד קטן, מטעין בטלפון מפה של מבנים נטושים, ויוצא לעיר בלילה. לא לשם הרפתקה סתמית, אלא כדי לחפש מה שאנשים אחרים כבר מזמן הפסיקו לראות.
ארצ’י, שנכנס לעולם חקר המבנים העירוניים לפני כעשר שנים, ביקר ביותר מ-600 אתרים נטושים. בתי ספר, מנזרים, בתי חולים, מצפי כוכבים, תחנות כוח ועוד שלל מבנים שהתפרקו עם הזמן. והקטע המוזר? הוא כמעט אף פעם לא “פורץ”. לרוב הוא מוצא חלון פתוח או דלת שלא נסגרה כמו שצריך. זה עדיין מסוכן: מסמרים חלודים מתחת לרגליים, זכוכיות שבורות, סכנות שמסתתרות בכל פינה. אבל לדבריו, הבעיה האמיתית היא לא רק הפיזית.
אקדחים, יריות אזהרה ו”קפסולות זמן”
הוא מספר שפעמים קודמות אנשים יצאו מולו עם נשק, ואף נורו יריות אזהרה. “תופתעו כמה אנשים מחזיקים כלי ירייה גם כשאסור להם”, הוא אומר. כשאתה שומע את זה, פתאום מבינים שחקר מבנים נטושים זה לא רק צילום יפה של טבע שבא להשתלט על קירות.
עוד דבר שהוא מחפש שוב ושוב הוא מה שהוא מכנה “קפסולות זמן”: בתים שננטשו עם כל מה שהיה בפנים, כאילו הדיירים פשוט קמו והלכו. הוא מתאר איך אפשר להיכנס לבית שלא היה מיושב במשך שלושים שנה ועדיין להרגיש כאילו מישהו היה שם אתמול. יש שם חפצים אישיים, דברים רגישים, ולפעמים גם מכשירי חשמל ישנים כמו מכונות כביסה ומיקרוגלים. דברים רגילים, אבל כאלה שהזמן החליט להתקע עליהם.
הוא לא גונב. הוא מתעד: TOPLOF
כדי שהאתרים לא יהפכו ל”אטרקציה” של ונדליסטים או שודדים, הוא שומר על מיקומים בסודיות. הוא גם מסביר שהוא לא מחפש שלל. לא פעם אנשים שלחו לו הודעות עם בקשות לגנוב דברים שמצאו ולמכור הלאה. הוא מסרב. “זה לא הסגנון שלנו”, הוא אומר.
האתוס ברור: לא שוברים, לא לוקחים. יש מי שקורא לזה TOPLOF, כלומר: לקחת רק תמונות ולהשאיר רק עקבות. מבחינת חוקי חציה אזרחיים בבריטניה, אם יש גישה פתוחה בדרך כלשהי, אנשים יכולים להיכנס בלי להיחשב כעוברים על החוק. ועדיין, הוא לא תמים: הוא נתקל בכל מיני מפגשים לא נעימים, אפילו עם כלבים ושומרים.
החוק בא לבקר, אבל הם מסבירים ואז ממשיכים
המשטרה הגיעה לא פעם. אבל לדבריו, כל עוד הם לא פורצים בכוח ולא עושים נזק, הם מסבירים מה הם עושים וממשיכים הלאה. הוא גם עובד כמעט תמיד בקבוצה, כי מבנה נטוש זה לא מקום לשחק אותה גיבור לבד.
מה הוא באמת מחפש: היסטוריה, ריח של נטישה, וסיפורים שלא נגמרים
הסקרנות שלו התחילה בילדות, כשהלך עם המשפחה למוזיאונים. אחרי ביקור בכלא בודמין בקורנוול, משהו נדבק בו. מאז, בכל הזדמנות, הוא מחפש עוד. הוא מתעד בטיקטוק, אינסטגרם, פייסבוק ויוטיוב תחת השם urbex_with_archie.
הוא מבקר בקולנועים, מכרות, מנהרות תת-קרקעיות, מבני תעשייה וחקלאות. במיוחד הוא נמשך לבתי חולים ומעבדות, כי שם הוא רואה ציוד מדעי שהוא יודע להעריך. “כשאני מוצא מכשור מדעי או משהו שאני מבין איך להשתמש בו, זה פשוט מסקרן”, הוא אומר.
אחרי יום חקירה, הם יכולים לכסות עשרה עד חמישה עשר אתרים. אבל תמיד יש תחושת דחיפות: עם הזמן הכול קורס, אנשים מציתים, בונים מחדש או שמפתחים חסרי מצפון פשוט “מסדרים” את ההריסה בעצמם. הוא מתאר מצבים שבהם נכסים עם ערך נשארים תקועים בגלל הליכי ירושה, בעלים שנעלמו או נפטרו, או בגלל מגבלות כמו אסבסט ונזקי מים.
ואז יש את הצד האפל יותר. לפעמים מדובר בבתים של אנשים שמתים, או במקומות שבהם חיו אנשים שסבלו מהצטברות כפייתית עד שזה הפך לבלתי אפשרי לפינוי. הוא מתאר ריחות קשים, ותחושה פיזית של “משהו לא בסדר כאן”, גם אם אין שום שילוט שמסביר.
הממצא הכי מוזר? דחוסים בקירות, קפסולות של מלחמה
הוא מספר על בית באזור לונדון שהיה מלא באנטיקות יקרות ערך, עם יצירות אמנות על הקירות, אבל כולו “נחנק” בערימות שנערמו עד לגובה של שניים עד שלושה מטרים. במקום אחר, הוא מצא דרכון שהוסתר בתוך חלל בקיר. בעל הבית היה קשור למשפחה המלכותית.
במקום אחר הוא מצא מזוודה שלא נפתחה שנים. בפנים היה דגל ממלחמת העולם הראשונה שלא נפרש יותר ממאה שנים. מתחתיו הוא מצא אלונקה עם סימני דם מהחזית. “זה היה מדהים”, הוא אומר, אבל ברור שזה לא “מדהים” במובן של כיף.
אפילו במקומות שנראים יוקרתיים, כמו ספא שהיה מועדף על אנשים ממעמד גבוה, הוא מצא בריכה מקורה עם מים עומדים ועשבי בריכה, כאילו הזמן פשוט כיבה את החיים בלי לנקות אחריו.
למה להיכנס? כי אחרת הכול נעלם
בסוף, הוא לא רודף אחרי אוצרות. הוא רודף אחרי תיעוד. לפעמים הוא מצליח לתארך נכס לפי מסמכים, ולפעמים לפי לוח שנה שנשאר פתוח. “אני פשוט אוהב את ההיסטוריה של זה”, הוא מסכם. ובמדינה שממלאים אותה יותר ויותר בבנייה אחידה, “כמו בתים של צעצוע”, הוא רוצה לוודא שהמקומות האלה לא ייעלמו בלי שמישהו יזכור איך הם היו.
