יש רגעים שבהם החדשות נשמעות כמו עוד פרק בדרמה בינלאומית. ואז אתה קורא שוב, ומתברר שהפעם זה לא רק עניין של מי צודק. זה עניין של אמון. ובדיוק שם מתרכז הסיפור סביב הטענות על ריגול, המשא ומתן עם איראן, ומה שג’יי די ואנס רמז במהלך ראיון.
הטענה שמבעירה את וושינגטון
לפי הדיווחים, פקידי מודיעין בארה”ב מודאגים מכך שסוכנויות ישראליות מאזינות למידע על דיפלומטים אמריקאים שמנהלים משא ומתן מול איראן. לא מדובר ב”שמועות חמודות” אלא בטענה חמורה שמציבה את ישראל כאיום מודיעיני משמעותי אפילו מול חלק מהיריבים הגלויים של ארה”ב.
הטענות מתמקדות בכך שהאזנות נוגעות לא רק לאנשים “קטנים” אלא גם לבכירים. בין השמות שעלו: סטיב ויטקוף, מי שנחשב למתווך מרכזי של הנשיא, וגם אלברידג’ קולבי, בכיר במדיניות הפנטגון. ובנוסף, מוזכרים גורמים נוספים במערכת הצבא והממשל האמריקאית.
ואנס נשאל ישירות: מה הוא לא אמר
כשג’יי די ואנס נשאל על האיום שמיוחס לישראל, הוא לא נתן תשובה חד-משמעית. הוא כן הודה שיש הרבה אינטרסים משותפים בין ארה”ב לישראל, אבל הדגיש שיש גם מקרים שבהם האינטרסים מתפצלים. זה משפט שנשמע “דיפלומטי”, אבל אם אתה עוצר לרגע, הוא גם מסמן גבול: הוא לא רוצה לגעת בטענות עצמן, אבל כן רומז שהסיפור לא שחור-לבן.
ואז הוא עבר לנקודה אחרת: מה המטרה של טראמפ בכל הנוגע לאיראן. לדבריו, היעד המרכזי הוא למנוע מאיראן לרכוש נשק גרעיני. הוא גם הודה בזהירות שישראל אולי לא תאהב את המתווה שנרקם, אבל מבחינת ארה”ב זה נחשב לטוב ביותר לאינטרס האמריקאי.
במקביל: אש, אולטימטומים ועסקה על הקצה
הטענות על ריגול מגיעות בתקופה שבה היחסים בין ישראל לאיראן כבר חורקים בכוח. בימים האחרונים הוחלפו תקיפות, ושני הצדדים האשימו את השני בהפרת הפסקת האש הדקה שהושגה בתיווך טראמפ.
מצד איראן דווח על תקיפות שמוגדרות כתגובה לפגיעה בביירות, תוך קשירה של המאבק בלבנון לעימות הרחב מול ארה”ב. ישראל מצידה תקפה מטרות צבאיות וכלכליות באיראן, עם דיווחים על פיצוצים במספר ערים. נתניהו אמר שהתקיפות הוזמנו בעקבות תקיפה איראנית שתמכה בחיזבאללה, אבל הבטיח לעצור את המתקפה, בתנאי שכל תקיפה חדשה תיענה בכוח.
טראמפ, כך מתואר, מפעיל לחץ לעצירת ההסלמה נגד טהראן ולבנון. ואפילו נטען שהוא מאיים למשוך תמיכה אם התקיפות יפגעו בעסקה עם איראן, עסקה שלדבריו קרובה מאוד.
מה ארה”ב דורשת מאיראן?
הדרישות המרכזיות שמוזכרות הן: נטישה של מרדף הנשק הגרעיני והעברת מלאי האורניום המועשר. אבל איראן, כך עולה מהתמונה, רוצה דברים אחרים: שליטה במצר הורמוז, הסרה של חסמים על נמלים שלה, וסיום לחימה בלבנון בין חיזבאללה לישראל.
ישראל מכחישה: וזה לא הסוף
בשורה שמתבקשת כמעט בכל פרשה כזו: השגרירות הישראלית דחתה מכל וכל את הטענות, וטענה שאין ריגול נגד גורמים או מוסדות אמריקאיים ושאין איום על ארה”ב.
ובכל זאת, בצד האמריקאי יש קו עלילתי שממשיך להסתובב: גורמים בממשל מתארים את איסוף המודיעין כ”לא מאוזן”, ובכירים צבאיים מתארים שהצוותים האמריקאים בשטח היו מודעים לסיכוני הנגד-מודיעין.
השאלה היותר מעניינת: למה זה יוצא עכשיו?
זה בדיוק החלק שבו אני תמיד שואל את מה שאחרים מדלגים עליו: אם כל הצדדים יודעים שמדובר במידע נפיץ, למה הטענות עולות דווקא עכשיו, כשהמשא ומתן על איראן בוער ושני הצדדים כבר במצב של אש והאשמות?
יכול להיות שזה תזמון של דליפה, יכול להיות שזה מסר פוליטי, ויכול להיות שזה פשוט תוצאה של לחץ גובר. אבל דבר אחד ברור: גם אם בסוף לא נוכיח “מי עשה מה”, עצם הרעש מסביב מספיק כדי לערער אמון בין בעלות ברית.
וכשאמון נשחק, העסקה לא נופלת רק בגלל מספרים על נייר. היא נופלת בגלל מה שקורה מאחורי דלתות סגורות.
