הכותרת נשמעת כמו עוד סיפור ביטחוני יבש. אבל כשמסתכלים מקרוב, זה מרגיש כמו תרחיש אימים: כל צי צוללות התקיפה של בריטניה, כזה שאמור לצוד ולהגן, פשוט לא יוצא לים. לא כי “אין תרחיש”, אלא כי יש עבודות תחזוקה ותקלות טכניות שמחזיקות את הצוללות בנמל.
הדבר הכי צורם כאן הוא המספר: כל חמש צוללות מסוג Astute, אלה שמוגדרות כצוללות “צייד-והשמד” מתקדמות, כרגע מושבתות ומחכות לטיפולים ולתיקונים. במקביל, נשמעת טענה נוספת שמחמירה את התמונה: לבריטניה אין מספיק צוללות תקיפה זמינות שמונעות פגיעה והפתעות, במיוחד כשמתייחסים לאיומים מצד רוסיה.
כדי להבין למה זה לא רק “בעיה לוגיסטית”, צריך רגע לדבר על המשמעות המבצעית. צוללות התקיפה האלה לא נמצאות במשוואה כדי להיות גאדג’ט יוקרתי. הן אמורות להגן על צוללות הטילים הבליסטיים. כלומר, הן שכבת ההרתעה הראשונה שמתחת לפני הים, זו שמחפשת איומים, מסכלת צוללות אויב ומוודאת שהאויב לא מתקרב למערך שמחזיק את היכולות הגרעיניות.
“העלאת מדרגה” מול “אין מי שיצא לים”
הכול קורה אחרי אזהרה דרמטית של הרמטכ״ל הבריטי. הוא תיאר מציאות שבה רוסיה בוחנת, מערערת ומעלה סיכונים. הוא אמר שזה הזמן המסוכן ביותר שהוא מכיר מאז המלחמה הקרה, ושאיומים על בריטניה גדולים יותר ממה שהיה ידוע בעבר.
ואז מגיע הפאנץ’ שמדאיג כל מי שמבין צבא: אם אין צוללות תקיפה זמינות, קשה לבצע את תפקיד הליבה שלהן. למשל, בדרך כלל צוללות מסוג התקיפה אמורות לצאת לפני צוללות הטילים הבליסטיים, לסרוק את האזור ולוודא שאין צוללות רוסיות שמסתתרות. בלי זה, יש פחות שליטה על המרחב מתחת לגלים.
הסיכון מתחת למים: אינטרנט, חשמל וחסינות
יש כאן עוד שכבה: נטען שהמחסור בצוללות תקיפה גרעיניות, כאלה שנושאות כמות גדולה של טורפדות מסוג Spearfish וכמה טילי Tomahawk, עלול להפוך את התשתיות התת-ימיות של בריטניה לרגישות יותר לסבוטאז’. הכוונה היא לכבלים שמספקים אינטרנט וחשמל. במילים אחרות: לא רק “צוללות מול צוללות”, אלא גם היכולת להגן על מערכת החיים האמיתית של מדינה.
מי אמר “זה בלתי מתקבל על הדעת”?
גם גורמים פוליטיים וביטחוניים לא נשארים אדישים. פוליטיקאי לשעבר אמר שזה לא מתקבל על הדעת שצוללות Astute לא פעילות, והדגיש שהן קריטיות כדי להרתיע את רוסיה ולספק הגנה לצוללות הטילים. הוא תלה את הבעיה גם בהיעדר השקעה מתמשכת במתקני עגינה יבשה, תחזוקה, כוח אדם וחלקי חילוף.
אנליסט ביטחוני הוסיף נקודה חדה: במצב כזה, ההרתעה הגרעינית ה”ריבונית” כבר לא בטוחה כפי שהיינו רוצים שתהיה. זה לא משחק מילים. זה אומר שהכוח שמיועד להרתיע עלול לא לתפקד בעוצמה הדרושה דווקא כשהלחץ עולה.
איך נראית “שגרה” של בעיות?
מעבר לזה שחמש הצוללות מושבתות בגלל תחזוקה ותקלות, מוזכרת גם ההיסטוריה של בעיות שמצטברות. למשל, צוללת אחת מסוג Astute עברה אירוע שבו עלתה על גדת בוץ במהלך ניסויים מול איי סקיי בשנת 2010. זה לא אומר שכל הצי “מקולקל”, אבל זה כן מצביע על כך שמדובר במערכות מורכבות, ושהתשתית התומכת שלהן היא עניין של שנים, לא של חודש.
מצד משרד ההגנה נאמר שהבריטים לא נשארים בלי הגנה, ושבמים הבריטיים יש מגוון נכסים כולל ספינות, מטוסי סיור וצוללות. עדיין, קשה להתעלם מהפער בין “יש נכסים” לבין “הצוללות המסוימות שהן שכבת ההגנה מתחת לגלים לא זמינות”.
הזווית הביזארית: תוכנית השקעה שמתעכבת
יש גם עניין פוליטי שמסתתר מתחת לנושא הטכני. נטען שהתוכנית הגדולה להשקעות בהגנה מתעכבת, ושעיכובים כאלה פוגעים גם בכלכלה וגם בביטחון. כלומר, זה לא רק “תקלה בצוללת”, אלא מערכת שבה החלטות, תקציבים ותשתיות נגררות, ובסוף משלמים את המחיר כשהעולם נעשה פחות רגוע.
השאלה הגדולה היא לא אם בריטניה “מסוגלת” להילחם. השאלה היא מה קורה כשהזמן דורש את שכבת ההגנה המדויקת, וברגע האמת היא תקועה בנמל. וזה בדיוק סוג הסיפור שאף אחד לא רוצה לשמוע ערב לפני שמישהו אחר “מעלה את ההימור”.
