מייסד רשת הסופרמרקטים איסלנד, סר מלקולם ווקר, יוצא למתקפה חריפה על מה שהוא מכנה: אכיפה בשתי שכבות. לדבריו, כשמישהו מתלונן על גזענות, המשטרה “מתעוררת” מהר מאוד. אבל כשהבעיה האמיתית היא אלימות של גנבי חנויות, לכאורה לא ממהרים להגיע. וזה הסיפור שתופס כותרות כבר הלילה.
ווקר טוען ששוטרים הגיעו לאחד מסניפי החברה שלו תוך שלוש דקות בלבד אחרי תלונה כוזבת. לפי גרסתו, עובד בכיר בסניף נלקח אז באזיקים וגורר אותו לרכב משטרתי, אחרי שלקוח שחור לטענתו דיווח על גזענות, בעקבות אירוע שבו נתפס חשוד שמטפל בבקבוקי חלב. כלומר: במקום לבדוק לעומק, ההתייחסות הייתה מהירה, חדה, ומעל הכל: דרמטית.
ופה מגיע החלק שהכי מציק לווקר: הוא אומר שמסניפי איסלנד וממנהלים בחברה כבר יש “שגרה” של דיווחים על אלימות מצד גנבים. לדבריו, צוותים ננשכים מילולית, מאוימים, לפעמים גם נפגעים פיזית. הוא מתאר מקרים שבהם עובדים קיבלו מכות, איימו עליהם עם סכין או אפילו מחט היפודרמלית. ובכל זאת, לטענתו, רוב הזמן המשטרה לא מגיעה בזמן או בכלל.
הטענה שממש מציירת תמונה: למה תלונה אחת מקבלת פינג מהיר?
ווקר מספר שהוא החליט לדבר בפומבי בעקבות סערה ציבורית גדולה סביב מקרה רצח: הנרי נואוק, שלטענת המשטרה נעצר באזיקים בזמן שהיה גוסס, אחרי שמי שביצע את הפשע טען טענות שקריות על התנהגות גזענית כלפיו. מבחינתו, זה לא רק עוד אירוע נקודתי. זה דפוס.
במקרה של איסלנד, הוא מתאר את מה שלטענתו קרה לפני “הקפיצה” של השוטרים: אותו לקוח, כך נטען, הוציא בקבוקי חלב מהמקרר, פתח אותם והחזיר אותם למקום. עובד בסניף העיר לו. ואז, לדבריו, אותו אדם עבר מיד לטלפון, וטען שהוא עצמו קורבן להתנהגות גזענית.
מה היה בפרקטיקה?
לפי ווקר, שלוש דקות לאחר מכן הגיע ניידת. מיד, כך נטען, אזקו את העובד והכניסו אותו לרכב. הוא טוען שהאיש הוחזק לכמה שעות, ואז העניין ירד מהפרק. במילים פשוטות: “תגובה מוגזמת”, בעיניו, על בסיס טענה שלא נבדקה כמו שצריך לפני שהפעילו כוח.
כאן הוא גם מוסיף את המשפט שמרגיש כמו אגרוף: לדבריו, בכל שבוע יש דיווחים על אלימות נגד עובדי חנויות. ועדיין, אם זה המצב, למה לא רואים ניידת שמגיעה תוך דקות גם כשיש פגיעה אמיתית, או איום ממשי?
ומה אומרים במשטרה?
הטענות של ווקר קיבלו בדיקה מצד גורמי אכיפה בעיר ובמשטרה, אך הוא מספר שההחלטה לא הייתה לטובתו, כלומר טענותיו לא התקבלו. דובר משטרתי מסר שהמשטרה פועלת בלונדון ללא העדפה ובלי חשש, ושכל החלטה מבצעית נשענת על עקרונות חוקיים.
בנוסף, נאמר שבאותו אירוע, אחרי שהתרחשו הדברים בסניף, אדם בשנות ה-20 לחייו נעצר בחשד לעבירת הפרת סדר.
השאלה שלא מרפה: “שתי שכבות” או פשוט סדרי עדיפויות שונים?
כאן נכנסת הזווית המוזרה בסיפור: הציבור שומע “גזענות” ו”אלימות”, ואז מחפש צדק. אבל בעולם האמיתי, המשטרה מתמודדת עם שני סוגי סיכונים שונים: האחד הוא טענה שעלולה להעיד על פגיעה חמורה בקבוצה, והשני הוא אלימות שמתרחשת מול העיניים. אם אכן התגובה הייתה לא פרופורציונלית בתיק אחד ולא מספקת בתיק אחר, זה מסביר למה ווקר בוחר במטאפורה של שתי שכבות.
הבעיה היא לא רק מי צודק. הבעיה היא אמון. כשעובדים מרגישים שהמערכת מגיעה מהר רק אחרי תלונה שמתחילה ברעש תקשורתי, אבל לא אחרי סכין, איום או תקיפה, אז גם מי שלא רוצה להאמין מתחיל לחשוד.
ובזמן שהדיון מתלהט, יש שאלה אחת שמסתתרת מתחת לכל השמות והפרטים: אם משטרה יודעת להתייצב תוך שלוש דקות, למה היא לא מתייצבת ככה גם כשיש אלימות אמיתית? זו לא שאלה רטורית. זו שאלה שמבקשת תשובה, לא רק תגובה.
