תארו לכם שמוצאים גוף קפוא בן אלפי שנים, ואז מגלים שבתוך הבטן שלו עדיין חבויים מיקרובים שיכולים להמשיך לעבוד. זה בדיוק מה שקרה עם Ötzi, “האיש מהקרח”: הצייד שנמצא קפוא בהרי האלפים בשנת 1991, וחי לפני כ-5,300 שנה.
המחקר לא הסתפק בשאלה “מה יש בגוף העתיק”, אלא הלך צעד מוזר יותר: האם המיקרובים שנמצאו שם הם שרידים מהחיים שלו, או אורחים שהגיעו אחרי מותו, בזמן שהקרח שימר את הגופה במשך יותר משלושה עשורים עד שטופלה ושומרה במתקן? וכאן מגיע הקסם המדעי: בעזרת דגימות שונות וטכניקות אנליטיות, החוקרים הצליחו להפריד בין מיקרואורגניזמים שקשורים לתקופת החיים של Ötzi לבין כאלה שהתיישבו על השרידים לאחר המוות, הן בתוך הקרח והן במהלך השימור המודרני.
“מיקרוביום” לא סטטי: מערכת ביולוגית חיה
מה שהם מצאו מצייר תמונה מטרידה ומסקרנת בו זמנית: שמרים מסוימים המשיכו “ללוות” את Ötzi לאורך הדרך הארוכה, דרך הקרח והזמן. מבחינת החוקרים, זה לא רק אוסף של שרידים. זה מקרה שמראה שהמומיה לא הייתה “חפץ מת”, אלא סביבת חיים מיקרוסקופית, גם אם בקצב איטי במיוחד.
אחת ההוכחות הכי לא צפויות הגיעה בניסוי עצמו: החוקרים לקחו זן שמרים שאותר בבטן של Ötzi, ניסו להחיות אותו מחוץ לגוף, ושמרו אותו בתנאים מתאימים במשך שלושה חודשים. ורק אז, אחרי שהמיקרואורגניזם הסתדר והתחיל לעבוד כמו שצריך, הצליחו להפיק ממנו לחם מחמצת. כן, אותו רעיון של “סטרטר” שמזין את עצמו כבר דורות במטבחים ביתיים, אבל כאן הוא נולד מחדש ממיקרוב בן אלפי שנים.
מאיפה הגיעו השמרים: מהגוף או מהקרחון?
וזה החלק שבו השאלות מפסיקות להיות תיאורטיות. החוקרים זיהו חומר גנטי של חיידקים שמזכירים מאוד את המיקרוביום המקורי של המעי של Ötzi, גם בדגימות מרקמות פנימיות וגם בתכולת הקיבה. בנוסף, הם מצאו שמרים מותאמי קור שנראה שמקורם בקרחון עצמו, ושעדיין חיים על המומיה גם היום.
כדי להגיע לזה, הם לא הסתפקו בדגימות מתוך הגוף. הם ניתחו קרח מהמשטח, מי נמס שנאספו מתוך המומיה, ביצעו הרבה מאוד משטחי ספוג (סוובּים) ממקומות שונים, שילבו מידע ממחקרים קודמים על רקמות מעיים ותכולת קיבה, ואפילו בדקו דגימת אדמה מאתר הגילוי של Ötzi בשנת 1991. המטרה הייתה לעקוב אחרי ההשפעות מהסביבה: מה נשאר מהאדם, ומה הגיע מהקרח סביבו.
למה זה חשוב לנו מעבר ללחם?
נכון, לחם מחמצת זה רגע מספק גם במעבדה. אבל החוקרים מסתכלים קדימה. מיקרובים שמותאמים לקור קיצוני יכולים להיות שימושיים בתעשייה, למשל בתהליכי תסיסה חסכוניים באנרגיה בטמפרטורות נמוכות יותר. במקום לחמם כמו משוגעים כדי “להפעיל” תהליכים ביולוגיים, אולי אפשר לעבוד עם מי שכבר רגיל לקור.
והם גם לא עוצרים שם: התוכנית הבאה נשמעת כמו חלום של חובבי מוזרות טעימה. החוקרים רוצים להשתמש בשמרים כדי לחלוט בירה בהשראת Ötzi.
בשורה התחתונה: הזמן לא מוחק הכול
מבחינת שימור, התנאים שבהם המומיה נשמרת כיום יציבים מאוד, ויש ניטור ביולוגי כדי למנוע נזקים. ועדיין, החוקרים מדגישים שאין להסתמך על מזל. התנאים שבהם מומיות קרח נשמרות לאורך זמן לא מובנים עד הסוף, והמחקר הזה מרחיב את הידע שדרוש כדי לשמור על הגוף העתיק לדורות הבאים.
אז בפעם הבאה שתחשבו על מחמצת, תזכרו שיש סיכוי שלחם טוב נולד לא רק מהמטבח, אלא גם מהקרח, מהזמן ומהמיקרובים שאף אחד לא מסתכל עליהם עד שמישהו מחייה אותם.
