יש סוג מסוים של מם שמרגיש כאילו מישהו לחץ בטעות על כפתור הלא נכון. לא כזה עם מסר ברור, לא כזה שמבוסס על חדשות טריות, ולא כזה שברור למי שראה את הסרטון המקורי. אלא ממים שמגיעים כמו פאזל בלי תמונה על הקופסה: 89 תמונות רנדומליות, לפעמים עם טקסט, לפעמים רק עם מבט של דמות שנראית כאילו היא שופטת אותך, ומעל הכול תחושה אחת: מה לעזאזל אני אמור להבין?
אז לקחנו עמוד אינסטגרם של “Chopped Memer” וצללנו לתוך הפוסטים הכי משונים שם. התוצאה: אוסף שמצד אחד נראה כמו תקלה במערכת, ומצד שני בדיוק מסוג הדברים שהרשת אוהבת לאהוב. זה לא אוסף שמטרתו להיות “מובן”. זה יותר אוסף שמטרתו לגרום לך לעצור, למצמץ, ואז לצחוק כי אין שום דרך אחרת להסביר את זה.
למה מם חייב הגיון?
בוא נודה: פעם ממים היו די מסודרים. או שהם התייחסו לאירוע עדכני, או שהם נשענו על משהו שרוב האנשים כבר מכירים, או שהם עושים בדיחה פנימית למחלקה מסוימת בעבודה. לפעמים אפילו לוקחים כמה תמונות של חתול והופכים אותן לסיפור שהבן זוג שלך יאהב.
אבל כאן? לא ממש. בהרבה מהממים באוסף הזה אין “הקמה” ואין “פאנץ’”. אין הקשר שמיישר קו, אין הסבר שמחזיר אותך למסלול. פשוט תמונה מוזרה, לפעמים עם טקסט שנזרק לחלל, ולפעמים עם פרצוף שמרגיש כמו מבט צדדי של מישהו שאומר: “אתה יודע מה עשיתי”.
הבדיחה היא לפעמים בתוך הבדיחה
יש פה משהו שזוהה אצל דור ה-Z: הומור שמסתמך על תזוזות מהירות בין מצבים. רגע זה נראה תממים, רגע אחר כך זה מתהפך לכאוס או לעקיצה צינית. לפעמים זה גם כולל הומור אפל או אירוניה, כאלה שאפשר להיפגע מהם אם אתה לא באותו ראש. והקטע? גם כשזה מרגיש חסר הקשר, לרוב יש שכבה שאתה לא רואה אם לא חיית על הרשת מספיק זמן כדי לקלוט מה “הקודים” שם.
עוד טריק שחוזר: ממים שמדברים על ממים. כלומר, לא רק צוחקים על משהו חיצוני, אלא גם על עצם העובדה שמדובר במם. זה הופך את כל העניין למעין מעגל: אתה צופה במשהו לא הגיוני, ואז מבין שהלא הגיוני הוא חלק מהבדיחה.
אז מה בדיוק מצחיק פה?
שאלה טובה. התשובה המפתיעה: הרבה פעמים זה מצחיק כי זה לא מנסה להיות הגיוני. אנשים ברשת נמשכים לרנדומליות הזו, כי היא מרגישה כמו החיים עצמם. העולם סביבם נראה מבולגן, וההומור שלהם משקף את זה: קפיצות, חוסר רצף, ותזמון שנראה מקרי עד שמישהו מסביר לך שזה בכוונה.
בנוסף, ממים מהסוג הזה משתנים מהר. מי שמבלה מספיק זמן באינטרנט קולט את הרמזים גם אם הם מופיעים רק לשנייה. מי שלא, נשאר עם תמונה מוזרה ומוח שמחפש “למה”. וכאן נכנס הפאנץ’ האמיתי: עצם החיפוש שלך אחרי ההסבר הוא חלק מהחוויה.
השורה התחתונה: זה לא בשביל להבין, זה בשביל להידלק
אוסף הממים הזה הוא כמו גלריה של טעויות מצחיקות. לא חייבים להבין. אפשר פשוט להצביע על זה ולומר: “זה מוזר ברמה גבוהה”. אבל אם אתה רוצה להיכנס לזה באמת, תנסה להפסיק לחפש הגיון לינארי. במקום זה, תן למם לעבוד כמו מוזיקה: אתה לא תמיד יודע את המילים, אבל אתה מרגיש את הקצב.
ורק כדי לסגור את זה כמו שצריך: כן, יש סיכוי שיש שם הקשרים שאף אחד לא יטרח להסביר לך. אבל אולי בדיוק בשביל זה זה עובד. כי בעולם שבו הכול נדרש להיות ברור, מם שובר שגרה הוא הדבר הכי מהנה שאפשר לעשות עם מסך.
