תארו לכם שאתם יוצאים בבוקר לרכב, רק כדי לגלות שמישהו עבר עליו כמו פקחית קשוחה של גומיות. בסביבה אחת ליד אינברנס, בסקוטלנד, זה בדיוק מה שקורה. והסיפור המוזר? לא מדובר בגרפיטי ולא בונדליזם אנושי. יש מי שמאשים תוכי דרור קטן שנראה משוטט חופשי.
לפי עדויות תושבים, הציפור הקטנה נצפית באזור לוכרדיל מאז פברואר. לא “פעם ב…”, אלא כזה שמופיע ונעלם, ואז חוזר שוב. ובכל פעם שהיא נוכחת, הרכבים מסביב מקבלים מכה: היא מנקרת את החלקים הגמישים של המכוניות, במיוחד גומיות, ואפילו פוגעת במנגנוני השמשה כמו מגבים.
התוצאה? נזקים שמוערכים באלפי דולרים. וזה כבר לא עניין של שריטה קטנה שאפשר להתעלם ממנה. תושבים מספרים על איטום חלונות שנפגע, ועל מגבים שעוברים “טיפול” מוזר. אחת השכנות, קתלין מקינון, אמרה שלא קל לקרוא לציפור הזאת “תוכי דרור” באינברנס, כי מבחינתה מדובר במטרד אמיתי: “כאן היא עושה בלאגן על הרכבים”, היא תיארה.
מה שמעניין זה שהיא לא טוענת שראתה את הציפור “עושה את זה”, אלא שהיא רואה את ההרס שנשאר אחריה. כלומר, הנזק נוכח גם כשהתמונה עצמה לא תמיד ברורה. זה גם מסביר למה חלק מהאנשים נקטו פעולה פרקטית: יש מי שמכסה את הרכבים ביריעות או ברזנט, כשאין שימוש, בתקווה שהציפור לא תגיע שוב.
קריסאן רוברטסון מספרת שהיא מצליחה לתפוס את התוכי מדי פעם. ואז מגיע הקטע שגורם לסיפור להרגיש כמו סדרת מתח קטנה: לפעמים הוא נעלם לכמה שבועות, כולם נרגעים, ואז יום אחד מישהו יוצא מהבית ושומעים צעקה מהשכונה: “הוא חזר!”.
אז מה היא מחפשת שם? שלוש תאוריות שמסבירות הרבה פחות ממה שנדמה
בקרב אנשי מקצוע שמכירים התנהגות של בעלי חיים, אין תשובה אחת חד משמעית. אבל יש כמה הסברים שמסתובבים סביב ההתנהגות הזאת: אולי הציפור מגינה על הטריטוריה שלה מול ההשתקפות שלה ברכב. אולי היא נמשכת לחומרים מסוימים בגומי: שומנים או מינרלים שהרכיב הזה “מכיל”. ואפשרות שלישית נשמעת כמעט אנושית מדי: היא פשוט חוקרת ומשחקת, מתוך שיעמום.
כאן מגיע החלק שמדליק נורה נוספת אצל כל מי שאוהב לחשוב קצת מעבר: אוכלוסיות גדולות של תוכי דרור מוכרות יותר בדרום מזרח אנגליה, לא משהו שממש רואים בסקוטלנד. לכן ההנחה הרווחת היא שהציפור הזאת היא חיית מחמד שנמלטה או שננטשה.
השאלה המוזרה באמת: למה דווקא עכשיו, ולמה דווקא גומי?
כי אם זה היה סתם מקרה חד, היינו שומעים על “איזו ציפור שעברה ליד”. אבל כאן יש דפוס. דפוס שמחזוריות שלו חוזרת, והנזק ממוקד: לא כנפיים שלמות, לא צבע, אלא החלקים הגמישים והרגישים. זה גורם לחשוב שהרכב לא רק “מעניין” אותה, אלא מספק לה משהו: ריח, חומר, או אפילו תחושת ביטחון דרך מבנה מוכר.
בינתיים, השכונה באינברנס עושה מה שאפשר: מכסים רכבים, מחכים ומנסים לתעד. אבל עד שהציפור תיתפס או תשנה הרגל, נשארת רק המשוואה המטרידה: תוכי קטן, נזק גדול, והרבה שאלות שאף אחד לא באמת רוצה לענות עליהן בקול רם.
