הסיפור סביב הרצח של הנרי נובאק, נער בן 18 מסאות’המפטון, קיבל תפנית מטרידה במיוחד: שוטר שהוזכר בטעות ברשת כחלק מהפרשה קיבל איומי מוות והיה “חייב לעבור מקום” כדי להגן על עצמו ועל המשפחה שלו. כן, אותו סוג של טרגדיה שמתחילה עם אלימות אמיתית, ואז מתפוצצת גם בגלל אלימות של המילים.
השרה לענייני פנים, שאבנה מאמוד, אמרה היום בפרלמנט שהשוטר הספציפי הועבר ממקום מגוריו מסיבות ביטחוניות. במילים פשוטות: לא מדובר ב”פוסט לא נעים”, אלא במשהו שמייצר סכנה ממשית. וזה החלק שמסוכן עוד יותר מהכותרת: כשזיהוי שגוי הופך לכתובת, אנשים משלמים מחיר פיזי.
איך זיהוי שגוי הפך לאיומי מוות?
הפרשה עצמה כבר טעונה: ויקרום דיגווה, בן 23, נשלח למאסר עולם עם מינימום של 21 שנים לאחר שדקר את נובאק שש פעמים באמצעות להב דתי. אבל מה שהדליק את הרשת היה משהו אחר לגמרי. אחרי שהדברים יצאו החוצה, הופיעו זיהויים ברשת, והשוטר הלא קשור מצא את עצמו תחת מתקפה.
מאמוד הדגישה ש”אי אפשר להצדיק” איומים, השפלות או ניסיונות לקחת את החוק לידיים. היא גם הזהירה מפני “זרם מסוכן” של איומים שמופנים כלפי אנשי משטרה, ועוד יותר מזה, כאשר מידע שגוי מתערבב בפרשנות מתלהמת.
מה קרה בליל הרצח?
באותו לילה, דיגווה שיקר לשוטרים הראשונים בשטח. הוא טען שהנרי נובאק תקף אותו על רקע גזעני, הפיל או הוריד לו את הטורבן, ואף תיאר זאת כ”התקפה”. בעקבות הטענות האלה, הנער אזוק בזמן שהוא גסס וביקש עזרה, כולל משפטים כמו “אני לא יכול לנשום” ו”נדקרתי”. ואז, במקום לקבל טיפול נכון, הוא נעצר.
מאוחר יותר הגיעו סרטוני מצלמות גוף ועדכונים משפטיים שמציגים תמונה קשה: השוטרים משכו את נובאק על הקרקע בזמן שהוא ממשיך להתחנן לעזרה, ובשלב מסוים הונחו עליו אזיקים. בית המשפט שמע שהוא מת זמן קצר לאחר מכן, מטביעה בדם שלו.
האם בדקו את השוטרים שטיפלו במקרה?
החקירה הועברה לגוף הפיקוח העצמאי על תלונות הציבור והשלטון: IOPC. לפי התיאור בפרלמנט, השוטרים מטופלים כרגע כעדים, והגוף צפוי להגיש דוח בתוך שלושה חודשים. במקביל, המשטרה והתאחדות השוטרים דרשו לשים סוף ל”צדק המון” או ויג’ילנטי: כלומר, אנשים שמחליטים להעניש או “ליישר חשבון” בלי הליך, רק על בסיס מה שמסתובב ברשת.
הזווית הביזארית: מי נפגע כשהרשת מחליטה?
והנה השאלה שאני לא יכול שלא לשאול: למה בכלל צריך “להעביר” שוטר בגלל זיהוי שגוי? הרי לכאורה, המערכת המשפטית אמורה לקבוע עובדות, לא טוויטר או טיקטוק. אבל בעולם שבו מידע עובר מהר יותר מהצל של בדיקה, מתקבל מצב שבו אנשים נחשפים לאיומים אישיים, כולל כתובות פרטיות.
זה לא רק עניין של רכילות. זה מנגנון שמתחיל בהאשמה, ממשיך בסימון, ומסיים באיום. וברגע שמישהו מרגיש שהרשת “כבר פסקה”, כבר לא משנה אם בית המשפט עוד לא סיים את העבודה.
ומה עכשיו?
דיגווה אמנם כבר הורשע, אבל הפרשה ממשיכה לייצר הדף. גם משפחתו של נובאק וגם גורמים במשטרה מבקשים שלא להפוך את מותו לדלק לעוד שנאה או פילוג. ובינתיים, השוטר שהוזכר בטעות נאלץ לשנות מקום כדי לשמור על עצמו ועל הקרובים אליו.
כל הסיפור הזה משאיר טעם רע מאוד: רצח אחד, ואז עוד סיבוב אלים שמתרחש על המסך. והפעם, הקורבן לא חייב להיות האיש שנדקר. מספיק שמישהו החליט שהוא “החשוד הנכון” לפי תמונה לא נכונה.
