תחשבו על זה רגע: אם היית מספר למישהו במאה ה-18 שאתה בן 82, הוא כנראה היה אומר שאתה חי לנצח. ובכן, בימים אלה חוקרים בקנדה נתקלו במשהו שמרגיש קרוב לזה. לא בעל חיים שלם שחזר לחיים, אלא חתיכת רקמה שנחתכה מקיפוד ים אדום ועשתה משהו ממש לא צפוי.
קיפודי הים, קרובי משפחה של כוכבי ים וקיפודי ים, הם יצורים שמתגוללים על קרקעית הים כמו “שקיות” עם רגליים קטנות דמויות זרועות. הם ניזונים מאצות ומפלנקטון, ובאופן כללי יודעים גם להתמודד עם פציעות. אבל כאן נכנס העניין: שלוש שנים אחרי שהמדענים קטעו חלקים מקיפוד ים אדום בשם המדעי Psolus fabricii, הרקמות לא “נכנעו” למוות.
מה בעצם קרה שם במעבדה?
הצוות לקח חלקים שנחתכו: במיוחד רגליים וצבתות קטנות של אותו קיפוד ים אדום. הם שמרו את החלקים האלה במיכל עם מי ים טבעיים זורמים, כלומר לא מים סטריליים או “מעבדה נקייה לנשמה”. במים היו חיידקים וחומר אורגני.
והתוצאות? במקום להתפרק, הרקמות המשיכו לגדול, לרפא פצעים ולהפעיל את מערכות ההגנה של הגוף. אפילו תאי החיסון “התעוררו” כאילו עדיין מדובר בחלק חי בגוף שלם. החלקים שנחתכו לא הראו סימני ריקבון, והם גם הגיבו לגירוי מגע, דבר שמרמז שהמערכת העצבית נשמרת איכשהו בתפקוד.
הקטע המטריד: מאיפה מגיע האוכל בלי פה ובלי מערכת עיכול?
כאן זה נהיה ממש ביזארי. הרי לרגליים ולזרועות שנחתכו אין פה, אין מערכת עיכול, אין “צינור” אמיתי שמפרק מזון. ובכל זאת, החוקרים גילו שהחלקים הצליחו להסתמך על חומר אורגני שנמצא במים. הם גם “ספגו” חומצות אמינו מתוך מי הים. חומצות אמינו הן אבני בניין שעליהן תאים בונים חלבונים, כלומר: הם לא רק שורדים. הם ממש עובדים.
Rachel Sipler, ביוגאוכימאית ימית במעבדה ללא מטרות רווח, תיארה את זה כמעין “זומבי של החיים האמיתיים”. לא כי זה סיפור אימה, אלא כי משהו בגוף נראה כאילו מסרב להיכנע לזמן: יש כאן גדילה ושינויים תאיים שנים אחרי שהרקמה נותקה מהיצור המקורי.
למה זה נחשב מהפכני?
תאי “אלמוות” זה לא רעיון חדש לגמרי. מדענים כבר יודעים לגדל תאים בעלי יכולת הישרדות ממושכת באמצעות תאי גזע. הבעיה? כדי שהתאים האלה יישארו פעילים צריך תנאים מבוקרים מאוד, נקיים ומדויקים.
אבל פה מדובר בקטע רקמה שלם יחסית שנשמר בסביבה טבעית ולא סטרילית. החוקרים טוענים שזה מקרה ראשון שבו דגימת רקמה לא רק נשארת בחיים, אלא ממש ממשיכה לפרוח בתנאים טבעיים.
וזה מוביל לשאלה גדולה: האם מין קיפודי הים הזה הוא יוצא דופן לעומת אחרים? נראה שכן. קיפודי ים אחרים לרוב מאבדים את התוספות שלהם תוך חודשים ספורים, בעוד שהיכולת הזאת נמשכה הרבה מעבר לכך.
השורה התחתונה: מה זה אומר על הים, ועלינו?
אם יש דבר שהממצא הזה עושה, הוא מטלטל את התפיסה שלנו לגבי גבולות החיים. זה גם תזכורת כואבת למשהו פשוט: ים מלא בסודות, והרבה מהם עלולים ללכת לאיבוד אם לא נדע להגן על המשאבים שבו.
ואם אתם שואלים את עצמכם “אוקיי, אבל מה זה נותן לנו?”, התשובה עדיין לא סגורה. אבל עצם העובדה שרקמה יכולה להמשיך לתקן את עצמה בסביבה עוינת, פותחת דלת למחקר עתידי בתחומים של רפואה ושימור רקמות. בינתיים, קיפוד הים האדום עושה את העבודה שלו: שובר את הכללים, ולפעמים גם את הציפיות שלנו.
