היום נפתח משהו כמו ארון קבורה פוליטי: קבצי מנדלסון. לא מדובר במסמך אחד דרמטי, אלא בזרם של הודעות, טקסטים ושיחות שהודלפו ומשרטטים תמונה די לא מחמיאה של מה שקורה בלב מפלגת העבודה. ובמקום חזית מאוחדת, יש שם לא מעט כעסים, עקיצות ותחושת “כולנו טובעים”.
הסיפור מתחיל בפרסום של כמות ענקית של חומר: 1,500 עמודים שמכסים את המינוי של פיטר מנדלסון כשגריר ארה"ב. והטון? לא “נחמד, תודה”. הטון הוא מאחורי הקלעים: תככים, קיטורים, ודיונים על איך מצילים את הספינה כשכולם כבר מרגישים שהיא שוקעת.
הטענה הכי צורמת: מי דואג לתקציב, ומי דואג לפוליטיקה?
אחד הרגעים הבולטים מגיע מפט מקפדן, שר העבודה והרווחה. הוא מתלונן שהחברים שלו בפרלמנט לא באמת רוצים לפתור בעיות, אלא בעיקר למצוא “מישהו לטקסס” כדי לשפוך עוד כסף על הטבות. זה נשמע כמו משפט טכני, אבל כששומעים אותו בהקשר של המאבק סביב רפורמות הרווחה, מבינים שזה יותר מסתם ויכוח תקציבי. זה ויכוח על כיוון ועל שליטה.
ואז מגיעה עוד אמירה כבדה: נטען שסמכותו של קייר סטארמר “נשברה” אחרי מרד בקיץ שעבר. כלומר, גם כשמנהיג עומד על במה, מאחורי הקלעים יש אירועים שמחלישים אותו עוד לפני שהציבור בכלל מבין מה קרה.
סטארמר נגד כולם? לא בדיוק. אבל יש מתח בין חדרים
בתוך הבלגן יש גם רמזים למתח בין סטארמר לבין רייצ’ל ריבס. לפי ההודעות, יש לחץ לחזק את “מבצע עשר דאונינג סט” כדי לשפר את מדיניות הכלכלה. וזה בדיוק מסוג הסכסוכים שקשה להסביר לאנשים מבחוץ: זה לא תמיד קרב אישי, אבל זה כן קרב על מי קובע את הטון הכלכלי.
יש גם שיחה מרכזית בין מנדלסון לעוזר בכיר שמתרחשת שעות אחרי שסטארמר כביכול פרץ בבכי במליאה. זה לא “רכילות”: זה מראה איך החלטות דרמטיות מתרחשות כשהמערכת כבר עצבנית ומפורקת.
העקיצות עולות מדרגה: מנדלסון לא שומר את זה לעצמו
מנדלסון מתואר כמי שמבקר דמות פוליטית אחרת עם ניסוחים די חדים: למשל ביקורת על ווס סטריטינג, כולל טענה על חוסר בשלות. בנוסף, בהקשר של ההחלטה להכיר בפלסטין כמדינה, יש שם וייב של “מי שלא איתנו, נגדנו”.
עוד פרט שמדגיש את תחושת הכאוס: מוזכרת פעולה בהולה כדי לספק לדונלד טראמפ “קופסת אדום” בסגנון משרדי. מנדלסון מתאר את זה כמשהו בסגנון הסדרה “The Thick of It”. מי שמכיר את הסגנון הבריטי הזה מבין את הבדיחה: זה אמור להיות פורמלי, אבל יוצא מגוחך ומבוהל.
החלק שהכי מעצבן את כולם: מה השמיטו ומי ביקש להסיר?
יש כאן גם דרמה משפטית-בירוקרטית. למרות שמדובר בפרסום ענק, חלק מהמסמכים הוחזקו לבקשת משטרת המטרופולין, בחקירה על התנהלות פסולה לכאורה. בנוסף בוצעו הסרות פרטים בעלות של מיליון ליש"ט. וזה מוביל לשאלה פשוטה שאנשים כנראה ימשיכו לשאול: אם הכל כזה שקוף, למה כל כך הרבה נחתך?
הטיעון מהצד של הממשלה הוא שלפעמים הודעות לא מגובות כי מחליפים מכשירים או כי מפעילים מחיקת הודעות אוטומטית. אבל חברי פרלמנט טוענים שהפערים נראים יותר מדי ולא משכנעים.
השאלה הגדולה: האם זה “בלגן טבעי” או סימן לבעיה עמוקה?
בסוף, קבצי מנדלסון משאירים תחושה של מערכת שמנסה להסתיר חולשה מאחורי עוד ועוד טקסטים. זה לא רק “מישהו אמר משהו לא יפה”. זה דפוס: ויכוחים על מדיניות, על מי מוביל, על מי מחליט, ועל האם סטארמר באמת שולט או רק מנסה לשרוד.
והכי ביזאר? יש תחושת “מרדף אחרי שליטה” בתוך המערכת עצמה. לא הציבור בוחן את ההנהגה, אלא ההנהגה בוחנת את עצמה. ואז כולם תוהים למה אין אמון.
