גאיה קלדרון, מי שהייתה דיירת בולטת בעונה של האח הגדול, חזרה לדבר בפתיחות נדירה: שבועיים אחרי שיצאה מהבית היא עדיין לא מרגישה שהכול “חזר לקדמותו”. להפך. היא מתארת תחושה של חיים שנקטעו באמצע, סוללה שלא הספיקה להיטען, והרבה אמוציות שהקהל ראה רק חלק מהן.
קלדרון מספרת שבמהלך הימים הראשונים מחוץ לבית היא כבר הרגישה הקלה מסוימת, בעיקר כי סוף סוף יש חופש וחזרה לשגרה. אבל גם אז, היא מדגישה: זה לא כזה פשוט. “אני לא מרגישה שחזרתי ב-100%”, היא אומרת, ומסבירה שהחזרה לשגרה מתרחשת לאט, דרך החלטות יומיומיות קטנות: מה נכון לה לעשות היום, מה יעשה לה טוב, ומה היא לא מוכנה לקחת יותר בכוח.
למה היא בכלל נכנסה לאח הגדול?
החלק המפתיע בראיון הוא שהיא התחילה את העונה עם התנגדות פנימית. היא חשבה שזה לא מתאים לה, פחדה מהניתוק ומהסיטואציה שבה אי אפשר באמת לשלוט על מה שקורה. ועדיין, היא החליטה “לזרום עם החיים” כי היא רצתה לנסות לחזור להיות בת 23 רגילה: פחות לחשוב על מה שקרה, יותר לבנות עתיד. מבחינתה זה היה ניסיון אמיץ להתחיל מחדש אחרי תקופה מטלטלת.
ה-7 באוקטובר לא נגמר לה בתוך הבית
כאן נכנסת הסיבה העמוקה: ב-7 באוקטובר אבא שלה עופר, ואחיה סהר וארז נחטפו לרצועת עזה. סבתה ובת דודתה נרצחו, וכך גם רבים ממכריה. היא הייתה חלק ממאבק משפחות החטופים להשבתם. אחרי המעגל נסגר ואביה חזר ארצה, היא המשיכה לדגמן ולהיכנס לתעשייה, אבל הטראומה נשארה איתה.
קלדרון מתארת שהניתוק מהמשפחה היה הדבר הכי קשה. ברגעים מסוימים בתוך הבית היא הרגישה שהיא רוצה להרים שיחה לאבא, ואז נזכרה שאין לה את האפשרות הזאת. היא מספרת שגם כשמשהו “נראה קטן” מבחוץ, בפנים זה יכול לשבור אותה, כי היא לא נמצאת במצב נפשי מאוזן.
המקלט והגלידה: מה גרם לשבר?
היא נשאלת על שתי תקריות מרכזיות: אירוע בממ״ד או מקלט, ועוד סצנה סביב גלידה. לגבי המקלט היא אומרת שבאותו רגע הכול השתנה: היא הרגישה שהעולם הפנימי שלה נפתח, ושזה מקום שבו לא כולם מבינים אותה. לדבריה, כשניסתה לא להביא למסך התמודדות רגישה מדי, זה רק גרר יותר ביקורת מהצד השני.
ואז מגיעה הגלידה. היא מדגישה שהביקורת שקיבלה נראתה הגיונית למי שצפה מהצד, אבל היא לא הייתה שם על “סתם גחמה”. באותם ימים היא הייתה על סף עזיבה, נאבקה בעצמה להחזיק את היום, וכל דבר קטן היה כמו אור באמצע החשיכה. היא מודה שהיא אפילו לא האמינה שהיא “נשברת על גלידה”, אבל מבחינתה זה היה רק סימפטום למצב נפשי.
התגובות מהקהל: גם אהבה, אבל יש גם כאב
קלדרון מספרת שהיא קיבלה גם המון אהבה. היא מתארת רגע ברחוב שבו ילדים דפקו על החלונות והתלהבו ממנה, וזה ריגש אותה. אבל היא גם יודעת שיש תגובות פוגעניות, ושבדרך כלל מתעכבים יותר על מה שמכאיב מאשר על מה שמחזק.
היא מתייחסת גם לאופן שבו העריכו אותה בתוך הבית. לדבריה, לפעמים אנשים ראו רגע שנמשך שנייה מתוך פרק של שעה וחצי, ולא נחשפו לכל הסיטואציה. בנוסף, היא מודה שהייתה חסרת סבלנות, כי מי לא יהיה בסיר לחץ סגור עם מצלמות.
היא עדיין בתהליך החלמה
בסיום, קלדרון חוזרת לרעיון המרכזי: היא לא מתיימרת להיות “מוכנה”. היא אומרת שהיא עדיין לא החלימה 100% ממה שקרה. אבל היא כן לומדת להסתכל קדימה, להקשיב לגוף כשצריך, ולתת לעצמה מקום. מבחינתה, זה לא רק ריאליטי. זה פרק שהשאיר חותם, וממנו היא רוצה לצמוח לעתיד טוב יותר.
