אחרי ההדחה מהבית, אור כהן הייתה אמורה לעלות על המסלול המוכר של המודחים. ראיון קצר, חיוך מתאפס, כמה תשובות מסודרות. אבל הבוקר משהו נשבר. היא נעדרה מהראיונות המסורתיים, וברגע האחרון הודיעה להפקה שהיא לא מרגישה בטוב.
וזה בדיוק החלק שמסקרן. כי רק לפני כשבועיים, גם גאיה קלדרון עשתה מהלך דומה. גם היא ביטלה הופעות שתואמו מראש, אחרי שהתברר שהיא לא במיטבה. אצל כהן זה חזר שוב, באותו דפוס, ועכשיו ברור שהבית לא נגמר בגבולות הווידוי והדמעות. לפעמים הוא ממשיך לגוף, לעייפות, ולתחושה שמכריחה לעצור.
ההדחה עצמה: הביזאריות שגרמה לרשת להתרגש
אמש, מוצאי שבת, אור כהן הודחה בצורה שבלבלה לא מעט אנשים. היא התגלשה במגלשה אל מחוץ לבית. כן, כמו בסצנה שנראית קלילה, אבל בעולם של האח הגדול זה לא באמת משחק. ההלם מגיע מהר. הביקורות ברשת לא איחרו, וכל מי שראה את הרגע ניסה להבין מה היה שם באמת. האם זו הייתה סתם דרמה של פורמט, או משהו אחר?
מה אור אמרה מיד אחרי שיצאה מהבית
מיד אחרי שהיא יצאה מהבית, עוד הספיקו לתפוס אותה לשיחה. שם היא תיארה את הירידה במגלשה כמשהו מביך במיוחד, אפילו עם טון של “מה כבר אפשר לעשות”. אבל כשהגיע הרגע לדבר על ההדחה עצמה, היא הייתה יותר מפוכחת. “זה לא כיף, אבל הכל לטובה”.
ואז התחילו השאלות על אנשים. מי התחברה? מי פחות? אור סיפרה שהקשר שלה בתוך הבית היה הכי חזק עם הודיה. שם היא הרגישה שיש חיבור אמיתי. ומנגד, לדור היא פחות התחברה. מבחינתה, הוא נתפס כמי שמשחק תפקיד, מישהו שלא תמיד שם באמת.
האם גם גל רובין היה במשחק? היא לא נתנה תשובה חד משמעית
על גל רובין היא אמרה גם משהו דומה, אבל עם סייגים. היא הודתה שהיא עדיין לא בטוחה עד הסוף לגבי “מה בדיוק קרה שם”, ושעדיין יש לה סימני שאלה. וזה רגע קטן שמרגיש גדול. כי זה לא רק רכילות. זה מראה כמה מהר אנשים בבית בונים נרטיב, וכמה קשה לצאת משם ולהבין מי באמת היה מי.
הוויכוח על “נתינים” והמשפט שאי אפשר לפספס
היו גם ביקורות שהגיעו מדיירים אחרים, סביב הטענה שלפיה להודיה יש “נתינים”. אור לא נשארה אדישה. היא דחתה את זה על הסף, ובמילים שלה ניסתה לנקות את האוויר: אין “נתינים”. יש חברים. חברות. היא ביקשה לעצור את השפה שמקטינה אנשים, ולהחליף אותה בעובדה הפשוטה: כולם בחרו אחד בשני, גם אם זה נראה מהצד כמו היררכיה.
היום היא תגיע אחרת השבוע
במסר שנמסר מטעמה, הובהר שהיא תגיע לראיונות רק ביום אחר השבוע. כלומר, לא נעלמה. פשוט הגוף עצר אותה. זה מה שהופך את הסיפור הזה למשהו יותר אישי. כי אחרי בית שכל כולו עומד על עוצמות, ברגע אחד מגיע השקט. לא דרמה. לא משחק. פשוט “לא מרגישה טוב”.
והאמת? זה גורם לנו לחשוב על כל מי שחוזר הביתה אחרי מצלמות. יש רגע שבו צריך לבחור בין להיות חזקה לבין להיות אמיתית. אור כהן בחרה אמיתיות. לפחות כרגע.
